כשהגלריה הגיעה לסלון הביתי
כשהגלריה הגיעה לסלון הביתי
בבתים פרטיים רבים נפתחות עכשיו גלריות לאמנות. היעדר חללים ממוסדים והעיכוב שיצרה הקורונה משתלבים ברצון לפתח שיח חדש ואינטימי סביב אמנות. כשהגלריה היא בסלון “נעלם החלל הסטרילי והאמן לא בוחר מתי להציג"
״עולם הגלריות והמוזיאונים מאוד מונוטני בעיניי״, אומר נמרוד ואינר, שחנך בשבוע שעבר חלל תצוגה בדירתו בדרום תל אביב. ״כשגרתי בברלין, בנוסף לחללי התצוגה הקונבנציונליים היתה התרחשות אמנותית שהתקיימה בבתים של אנשים, בכל מיני חללים שלא מושפעים ממה שקורה בקונצנזוס. זה איפשר לאמנים צעירים שבדרך כלל לא מקבלים במה להציג״.
ואינר (30) ספג את האהבה לאמנות בבית. אביו, אנדרה ויינר, היה מנהל מעבדות השימור במוזיאון ישראל. הוא גם בחר לקרוא לבנו נמרוד על שם הפסל של דנציגר, ״עליו אבא שלי עבד כשאמא שלי היתה בהיריון״, הוא מספר. אחרי הצבא נסע לברלין ולמד לתואר ראשון באמנות ובארכיאולוגיה. לאחר שש שנים חזר לארץ ולמד אוצרות בבצלאל. במקביל החל לנהל את גלריה מאיה, את החלל הפוליטי 1:1 של עומר קריגר ועדי אנגלמן (שנסגר לאחרונה) ואת הסטודיו של Know Hope (אדם יקותיאלי), שאותו הוא מנהל עד היום.
הרעיון להקים חלל תצוגה בבית נולד כשהוא ובת זוגו, דנה זבדי, ראו את הלופט היפה ברחוב המנור 16 א׳ בתל אביב, שבו עברו להתגורר בתקופת הקורונה. התקרה הגבוהה וההיסטוריה של המקום — ששימש בעבר כמפעל לכיפוף מתכות — שכנעו אותם שהמקום הזה צריך לשמש גם חלל תצוגה, והתערוכה שנבחרה לפתוח אותו היא תערוכת הציורים ״מספר יודע כלום״ של יובל בצלאל, אמן צעיר, בוגר בסיס. היא כוללת 11 ציורים בעלי מרחבים מדומיינים, סוריאליסטיים, נטולי אנשים, שמשתלבים בחלל הבית. מיקומו האטרקטיבי — דקה הליכה ממרכז ארטפורט ומהגלריות הרבות בקרית המלאכה — מעלה את הסיכוי שהחלל הביתי יהפוך לחלק מסיורי הגלריות באזור.
״היה חשוב לנו לשמור על תחושה של בית, להשאיר אותו כמו שהוא, שלא ייראה כמו גלריה״, אומר ואינר. ״בדרך כלל חללי אמנות לא מזמינים להישאר. אנשים עוברים, רואים את האמנות חמש שניות, ויוצאים. יש משהו בבית שמזמין אותך לשהות בו״.
אבל הכניסה למרחב אינטימי עלולה לעורר גם מבוכה.
“זה תלוי איך מארחים. יש לי כוונה להפוך את המקום לבית פתוח והרבה סבלנות לזה במטרה לחשוף אמנים צעירים שאני מאמין בהם ושמציעים משהו קצת אחר”.
יש בזה גם פן מסחרי?
“זה ממש לא נלקח בחשבון. אני מארח, ההוצאות הן בעיקר על האמן. מבחינתי, אחד המדדים שלי להצלחת התערוכה הוא אם האמן יצליח להחזיר את ההוצאות שלו”.
החלל של ואינר מרחיב את אפשרויות התצוגה: מרבית הגלריות המסחריות וחללי התצוגה הציבוריים נמצאים בתפוסה מלאה ומציגים בעיקר אמנים שכבר זכו להצלחה ולהכרה. בנוסף לכך, חלק גדול מהן ספג מכה לא קלה בתקופת הקורונה, וכמובן שתערוכות רבות נדחו לעוד חודשים רבים.
החיפוש אחר חללי תצוגה לאמנים צעירים ולתערוכות מזן אחר תמיד היה קיים. בישראל אמנים ואמניות הקימו ביחד גלריות שיתופיות דוגמת אלפרד ובנימין כדי שיהיה להם היכן להציג, ואירועי אמנות חד־פעמיים, מרובי משתתפים , נערכו באתרים חוץ־אמנותיים או במבנים לפני הריסה, למשל האירועים המפעימים של קבוצת סלה מנקה הירושלמית.
גם לגלריות ביתיות היו תקדימים. בשנות ה־70 שרה לוי פתחה גלריה בדירת הקרקע שלה ברחוב פינלס בתל אביב, בעקבות תאונה שהותירה אותה נכה. במשך 23 שנה הוצגו בה 200 תערוכות של אמנים מרכזיים כמו אלימה, לארי אברמסון, יאיר גרבוז, אביגדור סטמצקי וליליאן קלאפיש.
דפנה נאור הקימה בשנות ה־90 גלריה לאמנות עכשווית בביתה בירושלים, נועה צדקה הציגה בדירתה ברחוב שמעון התרסי בתל אביב, בתחילת שנות ה־2000, פרויקטים ייחודיים ״שאף חלל תצוגה לא רצה לארח״, כדבריה. במהלכם היא היתה מסתגרת במשך כמה ימים עם שתייה, שק שינה, צבעים, סכין גילוח ואובייקטים נוספים, ובלי אפשרות לדבר בטלפון או לצאת לשירותים. לאחר מכן היתה מזמינה את הקהל לצפות בשאריות שנותרו במקום.
ב־2016 פתח האספן עודד שתיל חלל תצוגה בדירתו שברחוב ליברמן בתל אביב. ההחלטה לפתוח את המקום היתה בעקבות סגירת גלריה ג׳ולי מ. שאותה ניהל. הוא הזמין אוצרים לאצור תערוכות מהאוסף והזמין אמנים להציג עבודות חדשות שמותאמות לחלל. בסוף הביקור רוב הצופים היו מוצאים את עצמם יושבים עם בעל הבית במרפסת מלאת החתולים והעציצים ומדברים על אמנות. המודל הכלכלי של שתיל היה 20% מהמכירה לו ו־80% לאמן, אם כי זה היה זניח. כמעט שלא נמכרו עבודות.
לפני כמה חודשים, לאחר 16 תערוכות, סגר שתיל את החלל. ״הייתי מאוד מתוסכל מהמיעוט של המבקרים״, מודה שתיל. ״בנוסף, התערוכות נמשכו כחודשיים. הייתי צריך לעבוד חמישה ימים בשבוע ואז לארח בכל סוף השבוע. זה בבית שלך, אתה צריך להיות נוכח. יש לי מחשבות לפתוח מחדש, אבל לצמצם את ימי הפתיחה, ולעשות הפסקות יותר גדולות בין תערוכה לתערוכה״.
החללים נוצרו גם כדי לייצר מפגש ושיח אחר, אינטימי יותר, סביב אמנות. הבמה המקורית ביותר בהקשר הזה היא Third Floor on the Left שיצרה מיטל אבירם (37) בביתה ביד אליהו, באה לפתור דווקא את מצוקת האוצרת: ״אחרי שסיימתי את הלימודים בבצלאל היה לי רעיון לאצור רצף של שש תערוכות זו אחר זו באותו חלל״, מספרת אבירם. ״היה לי ברור שלא אמצא גלריה שתאפשר את זה, והנטייה הטבעית שלי היתה להשתמש במה שיש לי — הדירה שלי, רציתי לייצר אוטונומיה לי ולאמנים ולא להיות תלויה בכוח כלכלי או חיצוני״.
אצל אבירם אין שעות פתיחה והביקור נעשה בתיאום טלפוני (בטל’ 0546738523), ״מתוך כוונה לייצר דבר אינטימי שכבר מהתחלה מצריך מהמבקר לבוא ולייצר איתי קשר״, היא אומרת. ״לפעמים לא נוצר שום דבר ולפעמים מתקיימים פה דיונים מאוד מעניינים על אמנות ותרבות, על בית, מה זה בית, מה זה מחיה, ומה צריך בשביל לחיות״.
בשלוש העונות הראשונות אירחה אבירם אמנים ואמניות שיצרו עבודות במיוחד לחלל, ועשו בו מהפכות. למשל, בתערוכה ״מועדון הלבבות השבורים״, דניאל אוקסנברג חסם את הגישה לכל חדרי הבית והשאיר את אבירם לחיות בסלון. השהות בתוך הדירה היתה בלתי נסבלת עבורה, והתחושה הזו, שהיא לא רוצה להיות הצופה היחידה במרבית שעות היום, הכשירה את הקרקע לעונה הנוכחית, ״פרקי מחיה״, שבמהלכה חמישה אמנים ואמניות הופכים להיות השותפים לדירה של אבירם במשך שלושה שבועות. במהלך הזמן הזה הדירה נהפכת לסטודיו שבו נוצרות העבודות, והמהלך הזה ממוסס את הגבולות בין האמנים לאוצרת ובין חלל מחיה לחלל תצוגה. מחר תיפתח התערוכה ״מלכודת קפיץ״ של עידית גלעד. אחריה יתארחו ויציגו תמר הירשפלד, נמרוד לנדסמן ויול שיף.
״אותי מעניין לייצר אוצרות אחרת״, אומרת אבירם. ״אני לא אוצרת שמגיעה למקום סטרילי ורואה עבודת אמנות מוכנה, או שהאמן בוחר מתי להראות אותה. פה אין בחירה. אני עדה להיווצרות העבודה ברגעים שיכולים להיות מאוד מעורערים או מפחידים אך גם משמחים ומרגשים”.
