העונה החדשה של “מומחה לכלום”: השתיקות אותן שתיקות
העונה החדשה של “מומחה לכלום”: השתיקות אותן שתיקות
העונה החדשה של הסדרה בנטפליקס מעניקה מבט מרתק על מחאת השחורים ותנועת Metoo#
המון המון שקט. צילום ממושך של עץ. שתי נשים מקפלות כביסה. אשה יושבת באוטו ואוכלת המבורגר ברעבתנות. העונה החדשה של "מומחה לכלום" של עזיז אנסארי ולינה וויית נראית לעתים כמו פארודיה על סרטי אינדי או תשדיר שירות המזהיר מפני חופשה בצימר. אבל מי שמכירים את היוצרים יודעים שזו מחווה קולנועית. כשם שהעונה השנייה היתה מחווה לניאו־ריאליזם האיטלקי, העונה הזאת היא מחווה לאינגמר ברגמן ול"תמונות מחיי נישואין" שלו. הנישואין כאן הם של זוג לסביות אפרו־אמריקאיות בהווה ולא זוג הטרוסקסואלי לבן בשנות ה־70, אבל לבד מזה האווירה דומה. השתיקות אותן השתיקות, המועקה אותה המועקה.
העונה השלישית של "מומחה לכלום", ששבה אחרי כמה שנים טובות לנטפליקס, לגמרי שינתה כיוון. זה לא מפתיע. בשנים שחלפו מאז העונה האחרונה ב־2017 היתה מגפה שפגעה קשות בארצות הברית, ובעיר ניו יורק, אחת הגיבורות של הסדרה; התגברה תנועת Black Lives Matter, וגם התעוררה שערורייה סביב היוצר אנסארי, בעקבות תנועה חדשה אחרת: Metoo#. מרכז הכובד של הסדרה הוא כבר לא על דב (אנסארי), שחקן שמנסה לפלס את דרכו בעולם התחרותי של ניו יורק, חבריו, הוריו ובנות הזוג שלו, אלא על דניס (וויית), אחת החברות של דב, ובת הזוג שלה אלישיה (נעמי אקי). ב"מרכז הכובד" יש כפל משמעות. העונה השלישית של הסדרה כה כבדה ורצינית שקשה להאמין שזכתה בעבר בפרס אמי על תסריט לסדרה קומית.
אילו היתה העונה הזאת מנותקת משאר העונות, ייתכן שהעיסוק העצמי הזה, חשיבות היתר, היה בוחן את הסבלנות של הצופים באופן אחר. אבל חמשת הפרקים החדשים מעניקים לה קונטקסט קולנועי רחב. ניכר שהיוצרים, ואולי וויית במיוחד, שפרק "חג ההודיה" על חייה, שעליו זכו באמי, היה סרט בפני עצמו, ממש יצירה מושלמת — ממשיכים את המסע שלהם בתולדות הקולנוע, מתקדמים לאופקים שיותר מעניינים אותם, ומספרים סיפור נוגה.
"מומחה לכלום" תמיד ערערה על המוסכמות של יצירה טלוויזיונית, והגישה יצירה ייחודית בשפה הקולנועית־האמנותית שלה: העונה השנייה החלה באיטליה, ולא במקומות הצפויים שלה, אלא דווקא בעיר מודנה. שלא כמו העונה שקדמה לה, והמשך העונה, היא צולמה בתחילה בשחור־לבן במחווה ברורה ל"גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה ולניאו־ריאליזם האיטלקי בכלל. כעת היא נראית כמו סרט פילם מגורען המתרחש במקומות צפוניים קרירים ושתקניים (מעניין יהיה להשוות עם הגרסה של חגי לוי לסדרה השבדית הזאת ב־HBO שתעלה בספטמבר).
המחווה הקולנועית מתכתבת גם עם כמה עניינים שמאחורי הקלעים. הסיבה שאנסארי נמצא בעיקר מאחורי העדשה ודמותו מבליחה לרגעים שבהם הוא כבר אינו הבחור החביב, המצליח והאהוב על כולם, אלא איש מושפל שמתנהג רע, היא ההתייחסות המטא־קולנועית למה שקרה במציאות: במסגרת העדויות שעוררה תנועת Metoo#, אשה שהיה לה קשר רומנטי עם היוצר אמרה שהוא התנהג בצורה לא הולמת בזמן מפגש מיני משותף. ויית, אקטיביסטית פמיניסטית וחלק מתנועת Time's Up, נדרשה לדעתה על המקרה והשיבה כי צריך לחדד את השיחה סביב הסכמה בין בני זוג. כעת מתקבלת עוד התייחסות לפרשה — גם אם עקיפה.
"מומחה לכלום" היא עדיין, כפי שהיתה במקור, שיר הלל לאחר, בין שזו קהילת הלהטב"ק, מהגרים דור ראשון ושני, ובין שסתם אנשים שנראים קצת אחרת מהדמויות הטלוויזיוניות הסטנדרטיות — נמוכות מדי, גמלוניות מדי, כהות מדי ורגישות מדי. אבל יותר מזה, היא שיר אהבה לקולנוע, המנוגן הפעם באקורד מינורי.
