הטריאתלט שכמעט טבע
הטריאתלט שכמעט טבע
בפעם הראשונה שישראל קפץ לבריכה הייתי בטוח שהוא תכף שוקע. איזה סיכוי יש לנער בסיכון בפנימייה לספורטאים מצטיינים, חשבתי. אבל הבחור, שפעם כמעט נזרק לכלא, לימד אותי על התמדה וכוח רצון יותר מכפי שאני לימדתי אותו
על ישראל (שם פרטי בלבד) שמעתי לראשונה לפני שש שנים. זה היה בעת ביקור אצל הפיזיותרפיסט. בעודי נאנק מכאבים על מיטת הטיפולים, שאל אותי המטופל שלצדי: “מה אתה עושה בחיים?”. “אני מאמן טריאתלון של ילדים ובני נוער”, השבתי והזכרתי את פנימיית הספורט למצטיינים שהקמתי עם בת זוגי אז ברמת השופט. “יש לי בחור שאתה חייב להכיר”, אמר שכני לטיפול שהתגלה כמנהל פנימיית נוער לסיכון בצפון, “הוא בדיוק בשבילכם”. לטענתו, חלומו של אותו “בחור מיוחד” היה להשלים תחרות טריאתלון. נסיונותיי הלא־שקופים להתחמק מביקור בפנימייה שלו עלו בתוהו. כך מצאתי את עצמי עומד בצהרי אחד הימים מול נער גדול ושרירי שבדיוק סיים את כיתה י”ב. “היה לו עבר בעייתי מאוד”, הסביר לי המנהל, “אבל היום הוא אחד הנערים הכי טובים שלנו”. אני לא יכולתי לדמיין את הנער משתלב בפרויקט שלנו. “צריך ללמד אותו לשחות חתירה”, הפטרתי וחשבתי שבכך הצלחתי לצאת מהתסבוכת, אך כעבור כמה שבועות ישראל התייצב לפתע על שפת הבריכה. סיננתי כמה קללות עסיסיות בלבי ושלחתי אותו לקפוץ למים. זה היה גרוע משחשבתי. הבחור פשוט שקע במים כמו משקולת.
היינו צריכים להתחיל מאפס. המחשבה שאולי כישלונו בבריכה יניא אותו מלהצטרף לפנימיית הטריאתלון התבדתה. בערך שלושה ימים לאחר מכן הטלפון שלי צלצל. “אני כאן”, הכריז ישראל, “מתי אתם יוצאים להתאמן?”. לא האמנתי שזה קורה. איך לעזאזל אשלב את הנער העקשן הזה, שלא יודע לשחות, ואולי אפילו לרכוב ולרוץ, עם הספורטאים שלנו, ויותר מכך: איך אשלב פה נער עם “עבר בעייתי”, שרק אלוהים יודע מה עולל בחייו?
זמן קצר אחרי שישראל עבר לרמת השופט התבברו כמה דברים בוודאות: ישראל ידע לרוץ היטב; יכולות הרכיבה והשחייה שלו היו ירודות ביותר וכאן כן היתה בעיה; ו“העבר הבעייתי” שלו כלל שוד מזוין של סניף בנק דואר ועוד יותר מעשרה תיקים פליליים. למרות זאת ואף שהודה בגילוי לב כי “הייתי בשבע פנימיות ובאחת אפילו הרבצתי לאחד המדריכים”, הוא הסתדר פשוט נהדר עם ספורטאי פנימיית הטריאתלון.
הוא השתוקק ללמוד מהם כמה שיותר על הספורט והם ממנו על הכוח להרים את עצמך מהקרשים ומתהומות החיים. לא עבר זמן רב והנער שרק שנתיים קודם לכן עוד היה יוצא מהמעון לנוער בסיכון ישר למעצר בית, החל להתקדם ולתפוס את העניין של טריאתלון. היכן שיכולותיו הפיזיות והטכניות לא הספיקו, פיצתה נחישות מדהימה שמקורה בנסיבות שחישלו חייו.
“גדלתי בירושלים למשפחה חרדית שעלתה מצרפת”, סיפר לימים, “אבי חלה בסרטן ונפטר כשהייתי בן 13. הידרדרתי לרחוב ושם הייתי מעורב בכל דבר שאינו חוקי. היו לי יותר מעשרה תיקים פליליים על אלימות, גניבות, פריצות והחמור מהם: שוד בגיל 15”. רק בפנימייה הקשה מכל, נווה חורש, אחד המדריכים שוחח איתו על המשמעות של “להיות גבר” והצליח לגרום לאסימון ליפול. “הבנתי שיותר קשה לעבוד בשביל הכסף מאשר לגנוב, שלהתגייס, לתרום ולהילחם זו הדרך הנכונה”.
אז נטש ישראל את דפוסי העבריינות לטובת שינוי. “היה לנו שם לו”ז אינטנסיבי”, סיפר, “מסעות, התנדבויות, אימונים, שיחות ותחקורים שהובילו לתהליכי עומק”.
ישראל הפסיק לשתות, חדל לעשן, וניסה לקדם את עצמו בכל דרך. אלינו כבר הגיע כשבידיו תעודת בגרות מלאה ותעודות מקצועיות שרכש, והמופלא מכל: כשהוא נקי מכל תיקיו הפליליים שנסגרו מתוך התחשבות בשיקומו.
אצלנו, לאחר המסע המפותל שעבר, ישראל גילה יכולת מופלאה לשאת את הסבל הכרוך בספורט מקצועי והפך מחניך מצטיין בפנימייה לנוער בסיכון לחניך למופת בפנימייה לספורטאים מצטיינים.
השיא בקריירה הספורטיבית הקצרה של ישראל איתנו הגיע רגע לפני גיוסו, לאחר המון קשיים בגלל הניקוד הפלילי הגבוה שקיבל בבקו”ם — לסיירת צנחנים. במחנה אימונים באילת הסתער בריצה על העלייה התלולה שיוצאת מהעיר למעבר נטפים וכביש 12. אלה 10 ק”מ כואבים, והוא הגיע אל סופם בין שלושת הראשונים. כולנו נדהמנו מההישג, רק ישראל חש אכזבה שלא כבש את המקום הראשון.
קשה להישאר אדיש למה שהשיג הנער הזה באותו היום. לא יכולתי שלא לחשוב על המהפך הבלתי נתפס שעשה בחייו, ועל השינוי הנוסף שעבר מאז נקלט אצלנו — כשגילה את כוחו של הספורט, והשפעתו לא רק על הגוף.
כל החניכים במועדון שלנו — יותר מ־100 ספורטאים — ידעו על הדרך שעבר ישראל. על הימים שבהם רק כפסע היה בינו לבין סורגי בית הסוהר. כולנו חווינו איתו את השינוי, קיבלנו ממנו השראה שמלווה אותנו עד היום. בזכות ישראל כולנו התקדמנו.
להפוך נוער בסיכון לנוער בסיכוי
בשנים האחרונות, יותר ויותר פנימיות לנוער בסיכון בישראל ובעולם משלבות בפעילותן את הספורט מתוך הבנה, המגובה גם מחקרית ולה ביטוי רחב בספרות המקצועית, כי “העיסוק בספורט טומן בחובו גם פוטנציאל טיפולי, בעיקר עבור בני נוער בסיכון”, כפי שכותב ד”ר עופר מוכתר, חוקר בחוג לקרימינולגיה במכללה האקדמית אשקלון, במאמר שפירסם בנושא לפני כמה שנים. זאת “בזכות המודל החיובי התורם לאינטגרציה חברתית ולחיזוק תחושת המסוגלות”. להשתתפות בתוכניות ספורט טיפוליות, כותב מוכתר, יש פוטנציאל לשיפור הדימוי העצמי ובכוחה לקדם “פרטים מקבוצות מודרות בחברה שיכולים לראות בו סיכוי להצלחה”.
אני אף הובלתי במשך כמה שנים פעילות ריצה תחרותית, כחלק מתוכנית מצוינות לנוער בסיכון שהפעילה עמותת “גשר לספורט” בפנימיית נווה עמיאלן, וחוויתי ממקור ראשון כיצד חוללה ההשתתפות בספורט שינוי בחייהם של בני הנוער. החוויה הזכורה לי במיוחד ככזו שהשפיעה על הנערים שאיתם עבדתי היתה השתתפותם המוצלחת (מקום שני או שלישי) באליפות ישראל לבתי ספר במרוצי שדה, מה שהעניק להם תחושה של שווים לתלמידי המסגרות הרגילות וחיזק את אמונתם העצמית.
