"לא חיפשתי דת, רציתי לחזור להיות שורשי"
"לא חיפשתי דת, רציתי לחזור להיות שורשי"
שיחת טלפון וגזיר עיתון שמצא על הרצפה הובילו את טל זיו אל הציור, במקביל לתהליך של חזרה בתשובה. אחרי שלמד במחזור הראשון של ישראל הירשברג סומן כצייר פיגורטיבי מבטיח. עכשיו הוא פותח תערוכה חדשה. "כחלק מהתשובה אתה מחפש לצאת מהמלאכותיות של העולם הזה, הרגשתי שהדבר האמיתי זה לצייר"
ברח׳ קינג ג'ורג' 15 בתל אביב תיפתח ביום רביעי תערוכת ציורים של טל זיו. לא מדובר בחלל אמנות שגרתי, אלא בבית חב״ד, ולא מדובר בצייר שגרתי, אלא בחוזר בתשובה, שבימים מנהל את המקום ובלילות מצייר.
בשנות ה־90 זיו ואשתו מיקי היו בין העובדים הראשונים של ערוץ 2, שם גם הכירו. זיו היה מעצב תפאורות ואביזרים ומיקי היתה מלבישה (״כל התלבושות המשוגעות של הקומדי סטור, למשל של ז׳וז׳ו חלסטרה, הם שלה״, אומר זיו). שניהם הרוויחו מצוין וביחד פתחו בקינג ג'ורג' חנות מצליחה לדברי יד שנייה. היום מה שנותר ממנה הם שעונים ייחודיים, משאבת דלק ועוד כמה פריטים המשמשים כסוג של תפאורה לא קשורה למרחב הדתי, שקם במקום.
התערוכה ״יש מילים בתוך העטיפה״ (בליווי אמנותי של ורדית גרוס) הכוללת עשרות ציורים ריאליסטיים עשויים לעילא, מוצגת ברחבה החיצונית. יש בהם עירוב של אובייקטים שמוצבים יחד: כלי מטבח, פירות, ביצים, אביזרי לבוש, סקייטים, נעליים, וחלקי גוף של בובה, שלא לגמרי ברור הקשר ביניהם. יש בהם ממד סוריאליסטי ופופי ואיכויות ציוריות שרק מי שלמד בסדנה לציור של ישראל הירשברג בירושלים יכול להגיע אליהם.
זיו (50) למד שם במחזור הראשון, ביחד עם ציירים מוכרים בהם דוד ניפו וארם גרשוני. על הירשברג הוא שמע כמה שנים לפני כן, בתחילת שנות ה־20 לחייו, כשטלפן סתם כך לד״ר דורון לוריא, אז הרסטורטור הראשי של מוזיאון תל אביב, ושאל אותו איך הציירים הגדולים נהגו לצייר. ״כחלק ממהלך של תשובה, אתה מחפש לצאת מהמלאכותיות של העולם הזה, ובמקום לעשות תפאורות, מה שנראה לי חיצוני ופלסטי, הרגשתי שהדבר האמיתי זה לצייר״, הוא אומר. ״ראיתי ציורים של לוסיאן פרויד וזה העיף אותי. רציתי לצייר בצורה שציירו פעם. באבני או בבצלאל כולם התעסקו באמנות מושגית, קונספטואלית. לא אהבתי את זה. זה נראה לי כמו נכות שהופכים אותה לאידיאולוגיה. לא היה אז מקום שאפשר ללמוד בו ציור ריאליסטי, ואני, אחרי צבא בסיירת צנחנים והכנת תפאורות, מה ידעתי? בקיצור, התקשרתי ללוריא ושאלתי אותו איך ציירו פעם. ׳מה אתה רוצה? שאני אלמד אותך לצייר בטלפוןֿ?׳, הוא שאל. אמרתי לו, ׳כן, למה לא?׳ — והוא ענה לשאלותי״.
זיו מספר שאחרי אותה שיחה נכנס לבולמוס של ציור. "הייתי המום ממה שקורה. לקחתי את הציורים, קשרתי אותם לווספה ונסעתי לדורון. אני פותח את הציורים לפניו ולפני אשתו איה (היום מנהלת ואוצרת ראשית במוזיאון הרצליה — ד.ג). הם מאוד אהבו ודורון אמר לי: ׳אתה צריך ללמוד׳ וסיפר גם על ישראל הירשברג, שחי אז בבולטימור. ארזתי את הציורים, חזרתי הביתה ועפתי על עצמי".
במקביל, עזבו הוא ומיקי את העבודה בטלוויזיה ופתחו את החנות ליד שנייה. "זו היתה חנות פסיכדלית ופופית, שהיתה סופר־מצליחה. היינו יפים וצעירים, עשינו כסף, ובגדול״. אך אז התחילה לאט לאט החזרה בתשובה. זיו מציין כי זה ״קשור להתבוננות. כמו בציור, כך בחיים. הרגשתי משיכה פנימית לחזור להיות שורשי, אמיתי. לא חיפשתי דת. לא חיפשתי תשובה. אבל כן התבוננתי וכך התחילו גם השאלות. מה אני עושה פה מהתחלה ועד הסוף. התחלתי לראות שלדברים יש סיסטמה ובעצם הם לא קורים סתם ואתה צריך להתאים את עצמך לזה״.
וכך, מי שהתחיל להאמין שאין מקריות בעולם אך עדיין חי חיי חילוני, יצא יום אחד לטייל בראש הנקרה. ״ושם אני רואה נייר עיתון על הרצפה (אותו הוא שומר עד היום — ד”ג), אני מרים אותו ורואה ציור של ישראל הירשברג וכתוב שהירשברג, בן 50, חוגג תערוכה במוזיאון ישראל ופותח בית ספר לציור פיגורטיבי בירושלים. אני זוכר את השם הזה מהשיחה עם דורון והלב שלי מתחיל לדפוק. אני מתקשר לדורון והוא אומר לי, ׳הוא בוחן אנשים, תיסע אליו׳. ישראל גר אז במאה שערים, אני בא עם הציורים, מסדר את התמונות, ואז הוא מסתכל ומתחיל לצחוק. הוא קורא ליעל אשתו לבוא ולראות. אני לא הבנתי אם זה טוב או לא, ואז הוא אומר, טוב, תבוא ביום זה וזה עם עפרון ומחק״.
וכך התקבל זיו למחזור הראשון עם ציירים שנהפכו למוכרים מאוד: ארם גרשוני, דוד ניפו ואלדר פרבר. זיו, בניגוד אליהם, עזב את הלימודים בשנה השנייה, עבר עם מיקי מיפו לכפר בן־נון, החל ללמוד בישיבה ולאחר מכן פתח את בית חב״ד בתל אביב, שאותו הוא מנהל עד היום. את הציור השאיר לשעות הלילה, אחרי העבודה, בקונטיינר המשמש כסטודיו שלו וכחדר עבודה של אשתו (שהקימה את ״כסותה״, חברה לבגדי ים צנועים לנשים). את הציור הוא בונה מחפצים שהוא מוצא בסטודיו שלה – למשל בובה שהוא מצרף לה את נעליו, אוכל ודברים שהוא מוצא ברחוב. כך נוצר מין תיאטרון חפצים אבסורדי למדי, סימבולי, שקשה לפענח אותו ויש בו גם משהו המעורר אי־נחת. למשל, בכמה ציורים מופיע זוג רגליים קטועות. הקריאה המיידית, של אדם שתלה את עצמו, שונה מהלך הרוח של הצייר. ״בשבילי זה ציור שמדבר על התרוממות אבל כל מי שרואה את זה חושב כמוך״, הוא אומר. ״איך אני אומר רוחני? אני מצייר בלון. איך אני אומר גשמי? אני מצייר נעליים. מפגר לגמרי. הנה, לדוגמה, ציירתי גזייה ליד מטף ופתאום אני חושב הוא מכבה והיא מדליקה. זה אש ומטף, זה ציור על זוגיות. איך מחברים בין שני גושי ברזל שהם כאלה הפכים, זו שאלת השאלות בעולם הזה, גבר ואשה זה דבר מאוד מסובך. ביהדות כתוב 'איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם' ופתאום ראיתי שביניהם ציירתי שקע חשמלי, יש פה חיבור למקור מתח חיצוני עליון בלתי נצפה. שאלתי: איך אני מצייר את הקדוש ברוך הוא? ציירתי מתג. שמתי לב שיש בציורים שלי המון חשמל״.
הקדוש ברוך הוא הוא מתג?
"זה משל, מטאפורה".
אין לך משהו טוב יותר?
"בדרך כלל חשמל אצלי מייצג את החיבור לעליונים".
וכך, לכל ציור יש מקור השראה ונמשל משלו. למשל, ההשראה לציור שבו ביצה נלחצת בכלי מטבח חלוד וישן, היא סיפור על יהודי שמסר את הנפש שלו ברוסיה הסובייטית. ״ביצה זה דבר מדהים ובשבילי החלודה שלוחצת אותה זה כמו הלחץ מבחוץ על הנשמה של היהודי שאי אפשר לפגוע בה״.
אז אתה בעצם עוסק ביחסים דרך חפצים סימבוליים?
״לגמרי, אני רואה בזה שפה אימוג׳ית. הביצה היא הנשמה, החשמל הוא הקדוש ברוך הוא והסקייטים זה אמריקה״.
