"אני חייבת שתהיה לי איזו דאגה בהישג יד"
"אני חייבת שתהיה לי איזו דאגה בהישג יד"
הסופרת הילה בלום מצויה בשלבי פרידה מגיבורי הרומן השני שלה. רעב מפחיד אותה, היא מנסה את מזלה בתשבצי היגיון בהצלחה חלקית, מתגעגעת לסופר אמיר גוטפרוינד וסבורה שהעולם צריך לשמוח שאינה מתמטיקאית
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית. בחדר העבודה שלי. ברוב הימים זה המקום שאני נמצאת בו הכי הרבה שעות".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בכל מקום. נס עם חלב או אמריקנו עם חלב. מומתק קלות. בכוס זכוכית, רצוי עם ידית".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"זה כולל שיגורים בזמן? אם כן, אבחר בסבתא של אמא שלי. הייתי רוצה להתארח בבית המשפחה אז, במעדי שבפאתי קהיר. הייתי רוצה לשבת אצלה, לשמוע ולראות ולהרגיש איך היה ומה היה, ואם יהיה לי מזל גם לשוחח עם סבתא שלי כשהיתה קטנה. מעניין אותי איזו מין ילדה הצמיחה מתוכה את האשה היחידה במינה שהיא".
על מה את עובדת עכשיו?
"הרומן השני שלי ראה אור רק לפני כמה חודשים, ועוד לא התחלתי לכתוב משהו חדש. הפרידה מדמויות שביליתי איתן שנים היא ממושכת, צריך להיטען מחדש בחשק ובכוחות כדי להתיישב שוב ולבנות עולם. כרגע אני עסוקה בתרגומים לספר הזה, ויש על שולחני תמיד גם כמה ספרים בעריכה, ואני עסוקה הרבה גם בסדנאות לכתיבה יצירתית שאני מנחה".
מה השריטה שלך?
"שאני כנראה חייבת איזו דאגה בהישג יד, ככה שאם אחת נפתרת מיד תבוא אחרת. ואם שום דבר לא מדאיג אותי ברגע מסוים, אני כמובן דואגת ששכחתי ממשהו שצריך לדאוג בגינו".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"יש לי מנטרה שאני לוחשת לעצמי במצבים של קושי: החיים הם הרפתקה. לפעמים זה מצליח להחדיר בי פרופורציה נחוצה".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"לי אין ריטואלים מיוחדים. שאר בני הבית עסוקים בפתרון תשבצי היגיון, ולפעמים אני מנסה להידחף גם, אבל אני בפירוש מחוץ־לליגה".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להיראות כאילו אני עושה המון ספורט בלי לעשות ספורט בכלל".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"לא, לא הערת אותי, מה פתאום".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"בעולם? אין מצב שאצליח לבחור. אבל הצירוף של הרבה שכל עם ידע עולם ועם חוסר פחד מבירוקרטיה הוא מאוד סקסי בעיניי, ע"ע בן הזוג שלי. שאגב, העובדה שהוא גם חתיך בהחלט לא מפריעה".
למי את מתגעגעת?
"לאמיר גוטפרוינד ז"ל, סופר נפלא שזכיתי לעבוד איתו כעורכת והיה גם חבר קרוב שלי וקול של תבונה בחיי, ולרותי לויאב ז"ל, העורכת האהובה שלי בעיתון 'במחנה'. וגם לריחות מחופשות הקיץ בקיבוץ שפיים, אצל סבתי מצד אבי: ריח מלפפונים חתוכים שהגישה ליד הפירה, ממטרות בדשא, הרפת, קופסת הפח שהיו בה תמיד עוגיות, מרכך השיער שחילקו לחברים וקראנו לו קרויטר. היה לזה ריח חלומי שאני מחפשת עד היום".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"איפה לא? כמעט בכל מקום בארץ ובעולם שאני מגיעה אליו מתחשק לי לגור. הייתי שמחה לגור לזמנים קצרים בהרבה מקומות, ותמיד לחזור לבית האחד בארץ. הקראש שלי כרגע הוא על האנוי. אני ממש רוצה לגור שם תקופה, במרחק הליכה מאגם הואן קיאם. רק בגיל כמעט 50 הגעתי למזרח הרחוק, לווייטנאם, והסתחררתי מזה".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הרבה אנשים לא קולטים את זה, אבל האיבר הכי חשוב ליופי האנושי הוא העור. ואני לצערי מבינה את זה ממש טוב, על דרך השלילה, כי בגיל 50 פלוס, עדיין יש לי לפעמים אקנה. שזה לא הגיוני. הייתי רוצה עור רגיל, עור ידידותי לבעליו".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על גיל ההתבגרות שלי. במבט לאחור אני מתרשמת שהייתי די בלתי נסבלת".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"בשבילי כתיבת פרוזה היא עסק ממושך באופן יוצא דופן. העובדה שהשלמתי שני ספרים, ושאני מרוצה מהם, היא הישג שאני שמחה בו מאוד".
מה מפחיד אותך?
"כל מיני. אבל הראשון שעולה בראשי: רעב. תיאורי רעב שקראתי בספרות הם דבר מפחיד באופן בלתי נסבל".
מה עושה אותך מאושרת?
"שיחת לילה פתאומית שנמשכת ונמשכת עם גלעד, שהוא גם בן הזוג שלי וגם החבר הכי קרוב שלי למעלה מ־20 שנה".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"יכולת להבין מצבים נפשיים ומערכות יחסים".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"בהיותי עורכת ספרות עברית כבר יותר מ־20 שנה, מסובך לי לבחור במעגלים הקרובים, אז אבחר עם הפנים החוצה. ובמקום שמות של יוצרים אמנה כמה מהיצירות שהן פס־הקול הספרותי של חיי: 'עין החתול' של מרגרט אטווד, 'יצירת המופת' של אנה אנקוויסט, 'הנשיקה' של קתרין הריסון, 'מתיקות' של טורני לינדגרן, 'יסתובב לו העולם הגדול' של קולום מק'קאן, 'HhHH' של לורן בינה, 'הקנוניה נגד אמריקה' ו'זעם' של פיליפ רות, 'יותר מדי אושר' ו'בריחה' של אליס מונרו ו'אהבתיה' של אנה גוואלדה".
אם לא היית סופרת ועורכת מה היית עושה?
"הייתי רוצה להיות מתמטיקאית, אבל טוב מאוד (למתמטיקה) שזה לא יתגשם".
