דודו ארז: אני מאושר לשברירי זמן
דודו ארז: אני מאושר לשברירי זמן
הקומיקאי דודו ארז מחשיב את היכולת לייצר קומדיה ללא תסריט להישג הגדול שלו, מבזבז את הכסף על חומרי ניקוי, היה רוצה לחלץ טיפים על כתיבה מאפרים קישון, תמיד מוכן לגרוע מכל ומקפיד על קוד לבוש באזעקות
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בחדר המדרגות של הבניין עם אחד התינוקות (בכל פעם צריך לבחור בין הכבד יותר, לזה שנמצא בשלב שהראש מתפרק לאחור אם לא תומכים), מרוצה מזה שהכנתי מבעוד מועד מכנסיים קצרים ללבישה מהירה (קוד הלבוש בחדר המדרגות — לפחות מכנסיים קצרים), מחכה שהבומים יסתיימו, ואז אוכל לשוב הביתה, עם המחשבה ש’מה הסיכוי שתהיה עוד אזעקה, הרי מחר הכל ישוב לקדמותו. או שלא’”.
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
“בשש וחצי בבוקר, רגע לפני השידור של ‘שלושה שיודעים’ ברדיו ‘כאן תרבות’ (תוכנית מדע וידע יומית). קפה נמס (זה מה שיש בתאגיד), עם סויה ללא סוכר. תוך כדי, עובר על אתרי המדע, למקרה שמצאו חוצנים במאדים במהלך הלילה ופספסנו, ואז צריך לשנות את כל הליינאפ”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“ראשית, הייתי יושב לקפה ולא על בירה — אני מנסה למעט בפחמימות מיותרות, ונמנע מכוהל. ובכל מקרה עם התסריטאי הגדול ביותר שחי בישראל אפרים קישון, כדי לחלץ ממנו טיפים על כתיבה, עיצוב דמויות ותסריטאות בכלל”.
על מה אתה עובד עכשיו?
“מופע הסטנד־אפ שלי, שמתעדכן לנוכח השינויים שאני עובר (עוד ילד), תוכנית הרדיו ‘שלושה שיודעים’. אני משתתף ב’ארץ נהדרת’ בקשת 12 שבה אני מגלם את גדעון סער, בין היתר בשל הדמיון הפיזי בינינו, מה שלא מונע מהמאפרות המדהימות לאפר אותי במשך שעה וחצי בממוצע לפני כל תוכנית”.
מה השריטה שלך?
“הכל שריטות. למעשה, אם אני מוחק את כל השריטות שלי, אני נעלם. כמו ההורים של ההוא מ’בחזרה לעתיד’ בתמונה”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“תתמיד. בסטנד־אפ. לא משנה איך היתה ההופעה הנוכחית, הקודמת, מה עובר עליך, אם תתמיד בסוף זה מצחיק, ואתה גם נהנה”.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“ביציאה מהבית לרכישת חיתולים ומשחות החתלה. השעות הכי יפות בשבוע, שמנוצלות היטב לאבזור בתחום ההיגיינה”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“תעופה, לאור הפקקים לאחרונה. סופרמן לא ידע להעריך את היכולת שלו לנוע ממקום למקום מנותק מעומסי התנועה. שלא לדבר על בעיית החניה”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“בכל פעם שמישהו שואל אותי מאחורי הקלעים בחדר האמנים של מועדון הסטנד־אפ אם הבדיחה (או הפאנץ’) מצחיקה, אני תמיד אומר — מצחיקה, אבל תבדוק אותה מול קהל. תמיד. כי אף אחד לא יודע מה בסופו של דבר יעבוד מול קהל”.
למי אתה מתגעגע?
“לסבתא שלי (היו לי שתיים, כמובן, אז לסבתא במובן המופשט). אדם שמקבל אותך כמו שאתה, בלי תנאים, בלי שתצטרך להוכיח שום דבר, ואתה תמיד יכול לדפוק בדלת שלו, להיכנס, לשבת, לאכול משהו ולשתוק”.
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“על חומרי ניקוי. אני אוגר חומרי ניקוי וחייב שיהיה לי מחסן של כאלה בבית: שפריצרים, שמפו, סבונים. מיותר לציין שאני לא אוהב לנקות”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“הכל וכלום. הייתי מתחיל מההתחלה, בונה הכל אחרת לגמרי. אבל זה מה שיש ועם זה ננצח, אז כלום”.
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“משאלי הרחוב. לייצר קומדיה בלי תסריט, בלי מערכת מהונדסת, אלא סתם שיחה מאולתרת עם אדם ברחוב, צלם, ומישהי שמחכה להחתים את הבן אדם שיסכים שזה ישודר. גם הילדים והזוגיות, בסדר ההפוך כמובן. מתנצל, ענת”.
מה מפחיד אותך?
“כשאתה פוחד ממשהו, אתה חושש שמשהו רע יקרה. אני לא חושש שמשהו רע יקרה, אני בטוח שמשהו רע יקרה, ולכן זה לא בדיוק פחד, אלא מוכנות לגרוע מכל, שאכן מגיע. חוץ מזה, אני פוחד מחוסר שליטה, חלומות, מחלות, גנבים, וכמובן ראיונות, שאקרא אחר כך, ואגיד לעצמי ‘למה אמרתי את השטות הזו, למה הסכמתי להתראיין, זו התשובה הכי טובה שיכולת לתת?’ וכו’”.
מה עושה אותך מאושר?
“אני מאושר לשברירי זמן, וזה קורה אחרי שאני שותה קפה. זה לא קשור לחוויות בחיים, אלא לקפאין כנראה”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“שינה כרגע”.
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
“הומור, נקודת מבט שעוזרת לי לצלוח תקופות לא קלות, ולשמחתי אני גם מתפרנס באמצעותה”.
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
“הומור כמובן! אני נמצא עם מי שמצחיק אותי, נקודה”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“אסף שלמון, שפתח בפניי את הדלת לתחום (בפוקס קידס), ירון ברלד ואבי אטינגר, שאיתם עבדתי שנים, האחים צוקר שעשו את הסרט ‘סודי ביותר’ שראיתי כילד ופתח בפניי את עולם הנונסנס, ויורם בוקר — יש לי חיבה מיוחדת לפנטומימה”.
אם לא היית קומיקאי, מה היית עושה?
“הייתי מדוכדך, וכנראה שעובד עם אנשים, כדי להיות פחות מדוכדך”.
