תמיכת המרצים בבצלאל בסטודנטים הפלסטינים: יצא המרצה מן השק
תמיכת המרצים בבצלאל בסטודנטים הפלסטינים: יצא המרצה מן השק
מכתב המרצים באקדמיה לאמנות בצלאל, שהביע תמיכה בסטודנטים הפלסטינים ועורר מהומה, מחדד את הסתירה המובנית בתפקידם. כאמנים חופש הביטוי הוא מהות קיומם אך כמורים תפקידם לשקף קשת דעות, מבלי לנקוט עמדה
מכתב התמיכה ששלחו חלק מהמרצים באקדמיה לאמנות בצלאל לסטודנטים הערבים השובתים ״נגד מדינת הטרור שבה אנו חיים״ עורר בשבוע שעבר סערה. במכתב הביעו המרצים הזדהות עמוקה עם הסטודנטים ב״מאבק על הבית ועל החופש לנוכח האלימות המשטרתית ואלימות המתנחלים, פרי מדיניות ממשלתית״, וציינו כי הם מבינים את הקושי ללמוד ״במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה״.
המכתב עורר תגובה קשה מצד סטודנטים אחרים: הם האשימו את המרצים בחד־צדדיות, בהסתה נגדם, בחוסר אמפתיה כלפי סטודנטים בעלי זהויות שונות ובהעמקת השסע תוך ניצול המעמד שלהם. ״מכתב הפונה לצד אחד של האוכלוסייה מהווה צידוד פוליטי, אמצעי מפלג והוקעה של חלק גדול מהסטודנטים ואף תמיכה מובהקת בטרור", כתבו. הם אף פנו להנהלה וביקשו להעלות את המרצים החתומים לדין משמעתי. משרד ירושלים ומורשת איים על עצירת הכספים לאקדמיה.
במשך שנים נעשו ניסיונות לנסח קוד שאמור להגדיר ולהסדיר את גבולות החופש האקדמי וחופש הביטוי באוניברסיטאות. ב־2018 ניסח פרופ' אסא כשר קוד אתי לבקשתו של שר החינוך דאז נפתלי בנט, שעורר מחלוקת רבה ובסופו של דבר לא התקבל. בין היתר, הוא הטיל מגבלות משמעותיות על התבטאויותיהם והתנהלותם של המרצים. אלו שצידדו ראו בו אמצעי למנוע ממרצים לכפות את דעותיהם על הסטודנטים, ועבור אחרים זה הצטייר כניסיון להגביל את חופש הביטוי באקדמיה וכסתימת פיות.
יש אוניברסיטאות שניסחו לעצמן קוד שכזה, אחת מהן היא בצלאל. אך כפי שניתן לשער, הניסיון לייצר הפרדה בין חופש אקדמי לחופש הביטוי, בין גבולות הכיתה ומחוצה לה, ובעיקר באקדמיה לאמנות, הוא בעייתי. ״לא ישתמש מרצה או סטודנט בזכות החופש האקדמי לצורכי הסתה ו/או תעמולה פוליטית או מסחרית, ו/או הטפה דתית או אידיאולוגית״, נכתב במסמך מ־2018, אך מצד שני, ״לכל מרצה, סטודנט ועובד באקדמיה הזכות להביע את דעתו לגבי כל דבר ועניין כראות עיניו, באופן פומבי על גבי כל במה שיבחר״.
כמובן שאפשר היה למנוע את הסערה עם ניסוח שונה לגמרי, מפייס ולא מרגיז, להעביר את המחאה דרך ההנהלה (שהקפידה לציין שזה לא מטעמה) ומשם למכבסת המילים של מחלקת יחסי הציבור של האקדמיה, וזה בוודאי היה נראה כמו המכתב שהוציא בסוף השבוע סגל ההוראה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצ״ו חיפה. ״נוכח ליבוי היצרים, התבערה והאלימות שפשטה ברחובותינו, אנו קוראים לסובלנות, להבנה וליחס של כבוד הדדי בין יהודים לערבים״, נכתב בו. ״כיוצרים האמורים לגלות רגישות ופתיחות לשונה ולאחר, כדאי שנזכור שאחים אנחנו החולקים את חיינו זה לצד זה. אנו קוראים לסטודנטים ולסטודנטיות שלנו להתאחד ולחבק אלה את אלה כי גורל אחד לכולנו״.
המכתב שניסחו המורים בבצלאל נועד להתריס ומעבר לתוכנו הביקורתי להאיר את הסתירה המצויה בלב התפקיד של אמן־מורה, סתירה שבזמנים כאלה כמעט בלתי אפשרית ליישב: מצד אחד, כאמנים תפקידם להתריס: לומר באומץ את דעתם גם אם היא אינה מקובלת על אחרים, וחופש הביטוי מבחינתם הוא ערך עליון. מצד שני, כמורים הם עובדי משרד החינוך, שאמורים להתחשב בכלל התלמידים, ותפקידם לחנך לעמדה ביקורתית ולמחשבה עצמאית המתבטאת במגוון דעות ולא להביע דעה חד־משמעית. להעלות שאלות לדיון אבל לא לכפות ובעיקר — לא לעסוק בנושאים נפיצים כמו פוליטיקה, דת או להבדיל, עירום, כדי לא לעורר בעיות.
אם כך, האם המכתב הבצלאלי אינו בעצם אקט חינוכי מובהק: דוגמה אישית לתפקיד האמן בחברה, המצביע על העוולות ומחזק את הצד המוחלש, גם אם הוא מקפיץ כמה סטודנטים ומזעזע תורמים ממלכתיים, או פגיעה בתפקיד המחנך, שאמור לייצג מעין הורה מכיל וניטרלי.
