"אם נמחק את כל החולירות, עם מי נישאר?"
"אם נמחק את כל החולירות, עם מי נישאר?"
מהפכת Metoo# לא מנעה מאורית שחם־גובר, האוצרת הראשית של מוזיאון "אנו" שנפתח השבוע במקום בית התפוצות בעלות של 100 מיליון דולר, מלחגוג את יצירותיהם של אישים יהודים שהואשמו בהטרדות מיניות. בראיון היא מספרת מדוע ויתרה על האתוס הציוני במוזיאון וגם למה הנחיתה בו את הבובה המקורית של אי.טי
השבוע הושק ״אנו״, המוזיאון היהודי החדש, שהחליף את בית התפוצות באוניברסיטת תל־אביב. 7,000 מ״ר של תצוגה מרהיבה הבאה לייצג באמצעות טכנולוגיה מתקדמת 120 שנות היסטוריה ותרבות יהודית. נדמה שעשר שנות עבודה על התכנים החדשים בהשקעה של מאה מיליון דולר, בהובלתן של ד"ר אורית שחם־גובר, האוצרת הראשית, ומדי שביד, מנכ”לית התחדשות המוזיאון ועוד קבוצה של אנשים מוכשרים יצרו מוזיאון שעונה על כל דרישות הפוליטיקלי קורקט: יש בו ייצוג לכל סוגי המשפחות ולכל הזהויות — זוג גברים וילד, בחור קוריאני שנשוי ליהודייה, אתיופי עם מתנחלת ורבה לסבית אורתודוקסית שגם שרה.
הפרויקט שם דגש רב על נשים. ״זה אחד התיקונים שלנו״, אומרת שחם־גובר. ״שלפנו בכוח מהמחקר הפמיניסטי נשים שלחלקן היתה השפעה בזמנן רק שהיא נמחקה, והחזרנו אותן לבמה״.
אבל לא רק נשים זכו לתיקון. לכל יהודייה ויהודי מכל ארץ מקור יש ייצוג. ״אנחנו מספרים סיפור שהוא לא רק של יהודים מתרבות המערב אלא גם מצפון אפריקה, תימן והודו״, אומרת שחם־גובר. ״אם היית שואלת אותי לפני עשר שנים מי האנשים האלה, לא שמעתי עליהם בחיים ואני אדם די משכיל״.
אין נושא עכשווי שהאוצרות של המוזיאון המחודש לא חשבו עליו — כולל הסוגיה הבוערת: מה עושים עם כל היוצרים המוכשרים שמתגלים בשנים האחרונות כעבריינים, בעקבות מהפכת Metoo#. ״אצלי יש הפרדה ברורה בין היוצר ליצירה״, היא אומרת. ״וודי אלן פה וגם רומן פולנסקי. עשינו תחקיר על קרוב ל־1,000 יהודיות ויהודים מהטופ בתחומם.
אם הייתי מוחקת משם את כל המתעללים למיניהם, מכי נשותיהם, את כל החולירות, היינו נשארים עם מעט מאוד. התרבות האנושית עד תחילת המאה ה־21 לקחה כמובן מאליו את כל הגועל נפש הזה. מה נעשה?".
אולי לא לתת להם מקום בהיסטוריה?
״למה? במקרים קשים, כמו במקרה של רומן פולנסקי, שנמצא אצלנו בתצוגה של יהודים משפיעים, כתבתי 'הואשם בכך וכך'. הרי מרביתם כלל לא נשפטו״.
ניקח, לדוגמה, את הצלם שמחה שירמן שתחקיר שמאשים אותו בפגיעות והטרדות מיניות פורסם עליו לאחורונה ב”מקום הכי חם בגיהנום”. היית מציגה עבודות שלו?
״ככלל, אני חושבת שאם נמחק את היצירה של כל הגברים עם הכוח, זה ייקרא Cancel Culture, תרבות הפסילה, ואז נישאר עם מעט מאוד Culture. צריך להיות מודעים לכך שגברים לאורך ההיסטוריה ניצלו את כוחם ועשו בו שימוש לרעה, אנחנו כותבים זאת, אבל להוציא אותם? — תישארי עם מעט מאוד. זה עצוב אבל זה המצב״.
מוזיאונים יהודיים בעולם מתעסקים בשנים האחרונות בשאלה מה תפקידם. ״חלקם הפכו למוזיאוני שואה״, אומרת שחם־גובר, ״ויש גם כאלה שברחו מההתמודדות והכריזו על עצמם כמוזיאונים לאמנות. אנחנו לקחנו על עצמנו לספר את הסיפור השלם של העם היהודי".
במה שונה התפיסה החדשה מהישנה?
"במוזיאון בית התפוצות הייצוג של היהודי היה גבר אשכנזי אורתודוקסי, וההיסטוריה היתה היסטוריה של זוועות, פרעות, גזירות ושמד. הקונספט שלנו הוא הפוך. אנחנו מסתכלים אחורה ולצדדים ואומרים: נכון, גירשו אותנו, ולא רק אותנו אגב, אנחנו בכל זאת פה ולמה אנחנו פה? כי בחיים היהודיים לצד המוות יש גם פריחה ושגשוג ויצירה ודיאלוג תרבותי, וזה מה שבחרנו להראות״. את השואה למשל מוצגת דרך עבודה אחת של גוסטב מצגר, הכוללת את הצילום המפורסם של חיסול גטו ורשה ומתחתיו ערימה של לבנים שבורות.
״שינינו גם את המסר הציוני, שבעיית היהודים נפתרה כי ישנה מדינת ישראל. אצלנו התפיסה היא שהעם היהודי מפוזר בכל מקום — זו הסיבה ששינינו את שם המוזיאן ל'אנו' — ואנחנו מספרים את הסיפור של כל העם מעמדה של שוויון ולא מעמדה שמציגה את ישראל כמקום הנכון וכל היתר הם בדרך הנה. זאת בניגוד לתפיסה של מי שהקימו את המקום: אבא קובנר, שייקה ויינברג ואלי בן גל שהיו אמנם שמאלנים, אפילו קיצוניים יחסית, אבל החזיקו בתפיסה שעבר זמנה של הגולה הדוויה וישראל היא הפתרון״.
נשמע מהפכני. היו ויכוחים?
"לא, את הנושאים שמעוררים מחלוקת חריפה הצגנו לפני ועדת התוכן, שבה ישבו נציגים של התורמים, למשל איך מציגים את מדינת ישראל או איך מציגים נשים (בהקשר הזה קצת מאכזב לגלות שיש רק שתי נשים מתוך שמונה חברי ועדה — ד"ג). ההתלבטויות היו לגבי מי ייכנס ולא האם ייכנסו״.
אין חשש מתגובות הקהל השמרן?
"לא. אנחנו מאמינים שהקהל הוא הרבה פחות שמרן ממה שהממסד המאורגן, משרד החינוך ובתי הספר, עושה ממנו״.
שינוי מהותי נוסף במוזיאון הוא הקמת אוסף אמנות. שחם־גובר מספרת: ״באתי ואמרתי 'אני רוצה מוצגים', שכנעתי את הדירקטוריון שזה בכלל רעיון שלהם, וכשדן תדמור המנכ״ל ואירינה נבזלין, יו"ר הדירקטוריון ובתו של ליאוניד נבזלין, אחד התורמים, נכנסו לתפקיד, המוצגים נהפכו למשהו שלא מתווכחים עליו”. מדי שביד מוסיפה: “מכיוון שאני מבינה את המשמעות של אוסף, אחד הדברים שעשיתי היה לבנות שני מחסנים מאוקלמים” והאוצרים נשלחו לחפש. “לא חיפשנו את המונה ליזה היהודייה אלא דברים עם סיפור”, מתארת שחם־גובר: “כתבי יד, חפצים היסטוריים, תלבושות ותסריטים של יוצרים יהודים.
כך, בארבע השנים האחרונות נרכשו 600 מוצגים ב־5 מיליון שקל, בהם התסריט המקורי של "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק (כ־1,000 דולר), הבובה המקורית מהסרט "אי.טי" של סטיבן ספילברג שעלתה 2,500 דולר והמוצג היקר ביותר בתצוגה: תלבושת שעיצב ליאון בקסט ועלתה 30 אלף דולר. זה לא כולל את אוסף האמנות המוערך ב־7 מיליון דולר שליאוניד נבזלין, אחד התורמים המרכזיים, רכש לעצמו, לבקשת המוזיאון, כדי שיוכל להשאיל את העבודות לתצוגה. את היצירות בחר האוצר עמי ברק, והן כוללות, בין היתר, עבודות של דיאן ארבוס, חיים סוטין, וגם פבל וולברג, יוסי ברגר ודור גז".
בנוסף, בחר המוזיאון להזמין יצירות מאמנים ואמניות מקומיים, בהם דוינה פיינברג זגורי שצילמה את סדרת המשפחות, לנה רבנקו, שאיירה מקומות שבהם חיו היהודים פלג דישון, שהכין אובייקט יפהפה והדסה גולדויכט, המציגה עבודת וידיאו שמבוססת על תצלומי העובר שנשאה ברחמה. כל אחד מהם, מציינת שביד, קיבל שכר אמן הוגן, וגם את זה אפשר לציין כמהפך.
כבר עכשיו אפשר היה לקרוא תלונות בפייסבוק (מאנשים שלא ביקרו) על השם החדש,שמשדר התנחמדות מאומצת וקולטיב מזויף, טרנדי וקליט. אז כן, גם המוזיאון הוא סוג של מוצר שצריך להתחרות על לבו של הקהל, אבל אין ספק שיש בו רצון כן לתקן עוולות ולתת ביטוי לקולות מושתקים ומגוונים מהעבר, ומההווה.
