חסרי סוליות: ריצה בלי נעלי ספורט
חסרי סוליות: ריצה בלי נעלי ספורט
פציעת ספורט שהציקה חודשים ארוכים נפתרה ברגע אחד שבו נעלי ההתעמלות הושלכו. לצד היתרונות הבריאותיים שבריצה יחפה, שעליה אנשי מדע מתווכחים כבר עשור, הם שוכחים יתרון אחד עצום שלה: חיבור בלתי אמצעי בין האדם לטבע שלרגליו
בחודשים האחרונים התעורר אצלי מחדש החשק לרוץ. זה לא שאי פעם הפסקתי, אלא שבשלב כלשהו, אף שאני חי ורץ באחד המקומות הקסומים בארץ, לחוף הכרמל, הריצה נהפכה להיות סוג של מטלה יומית שגרתית — קשה איתה, אבל בלתי אפשרי בלעדיה. אז יוצאים ורצים. אין לי ספק שזו תחושה של מיליוני רצים בעולם.
אבל יום אחד הגיעה תפנית בעלילה: כמו רצים רבים וטובים, גם אני מצאתי את עצמי סובל מפציעה טורדנית. אולם שלי התיישבה במעלה הירך ופשוט סירבה ללכת, לא משנה מה עשיתי וניסיתי. רק אלוהים וגליל העיסוי שלי יודעים כמה השתדלתי — וללא הועיל. הפעם נדפקתי כהוגן.
אבל כמו ספורטאי מכור ומסור, גם אני החלטתי שאין סיכוי שהפציעה תשבית אותי מפעילות ספורטיבית ותשים לי ברקס. וכך המשכתי במעללי הריצה השגרתיים שלי. בשלב כלשהו, בין כל הכאבים והמכאובים, היתה לי תגלית — אלו הנעליים הארורות. האשמה היא בהן. משהו בדגם שאיתו אני רץ כבר יותר מעשור הפסיק לעבוד. אבל אולי יהיה זה יותר נכון לומר שמשהו ברגליים שאיתן אני רץ כבר יותר מעשור הפסיק לעבוד.
ואז זה קרה. יום אחד, ברגע של תסכול וכאב, פשוט הסרתי את הנעליים, זרקתי אותן הצדה והמשכתי לרוץ יחף את 15 הדקות שנותרו לי לסיום הריצה. זה חלילה לא היה על אספלט חובט, אלא על דשא מפנק.
בלי הנעליים לרגליי הרגשתי עירום, הרגשתי משונה. אבל בעיקר הרגשתי. כל גבשושית בדשא, כל ענף שבור, כל אבן קטנה ובולטת שהסתתרה לה מתחת לעלים הנושרים. זה היה כואב אבל בעיקר נתן לי את התחושה שאני חי.
וכך, בעוד כאבים חדשים ובלתי מוכרים הפציעו, הכאב הישן והטורדני התפוגג. הירך המציקה השתתקה והתאהבה בשינוי מהרגע הראשון. כדי לא להכזיבה, אבל גם כדי לספק איזשהו יצר חדש ומתעורר שהתקשר ישירות לחדוות הריצה שלי, הקפדתי אחת לכמה ימים להסיר את נעלי ולתרגל ריצה יחפה. בכל שבוע, עוד כמה דקות. להפתעתי, מצאתי את עצמי מחכה לרגעים המאוד מורגשים האלו בסוף הריצה. עד שהם הפכו לכל הריצה.
ואז יום אחד העזתי. רצתי יחף כל הדרך על החוף לעתלית. זו היתה חוויה כל כך שונה ומיוחדת שאפילו קשה לי להתחיל ולתאר אותה: מצד אחד, ישנו המגע עם החול הקשה הסמוך למים שחובט כהוגן ומורגש לאורך כל סנטימטר בגוף. אך מצד שני, ישנו ליטוף הגלים שמטפסים על החוף, מחבקים ומצננים; וגם החול המעט רך יותר שלא מרפה ומושך אותך בעדינות לתוכו בכל צעד. אני זוכר שחשבתי לעצמי באותם הרגעים שכך ריצה אמורה בדיוק להרגיש. קשת של תחושות שונות ומשונות בכל דריכה. קלילה וחופשית.
כדי להוסיף לקלילות התחלתי להסיר גם את השעון. עדיף להקשיב להמיית הגלים ולשחפים. להתבונן במדוזות עצומות ודיונונים (או תמנונים) שנשטפו לחוף בסערה של אתמול, במקום להתבונן על מספרים חסרי משמעות במסך. לנסות ולקלוט סרטנים קטנים שמתחפרים בחול הרטוב במקום לחפש קליטה ללוויין. לרוץ מהר על אדוות הגלים המתנפצים כשאני חש טוב ולהתבוסס בחול הרך והטובעני ביום שבו אני מותש. אבל לא משנה איך אני חש, להתמלא במקום להתרוקן.
פתאום אני קולט שפציעת הריצה הטורדנית שליוותה אותי במשך זמן רב נעלמה, וחדוות הריצה חזרה עם ציפייה מדי יום לרגע שבו אצא החוצה וארוץ. כבר ממש לא מתחשק לי לנעול את נעלי הריצה שוב. אני מדמיין את התחושה של הרגל הסגורה והמבודדת מתחושה של כל מה שמתחתיה וברגע האמת בוחר בכל יום לרוץ יחף לחוף, לחול, לגלים, לסרטנים, לשחפים, למדוזות ולדיונונים. לתחושה. לחיבור הבלתי מוסבר הזה של בן אדם עם הקרקע מבלי שסוליה תחצוץ ביניהם.
מבחינתי, זה בעצם כנראה סיפורה האמיתי של הריצה היחפה. תנועת הריצה המינימליסטית שהקימו חסידיה ומאות המאמרים שניסו לאורך העשור האחרון לנתח האם היא בריאה יותר או פחות אינם מספרים את סיפורה הכה פשוט — סיפור על חיבור בין אדם לטבע. לעולמו שלו.
