שוק ואדי ניסנס בחיפה הוא גן עדן לבשלנים
שוק ואדי ניסנס בחיפה הוא גן עדן לבשלנים
מדובר בשוק הכי קטן הכי שווה בארץ, עם ריכוז מופלא של ירקות ופירות בלאדי, תערובות אספרסו אדירות, משולשי פאטייר ממולאים זעתר ולאבנה מצוינת. השוק הזה הוא גם סמל לדו־קיום שברירי ולכן דווקא עכשיו חשוב לחזור אליו
מרואן מוזג לנו שתי כוסות קפה קטנות מתוך מכונה. זה לא נראה מבטיח. אנחנו שותים. לא להאמין. יש סיכוי שזה הקפה הכי טעים שיצא לנו לטעום מחוץ לאיטליה. כמה דקות לפני כן עוד עמדנו בסבלנות בתור הקטן מחוץ לחנות הזערורית. האשה המבוגרת לפנינו התגלתה כעולה ישנה מצ'ילה שעושה את כל הדרך מהכרמל עד לוואדי רק כדי שמרואן יטחן עבורה את התערובת הסודית שהיא חושבת שהוא טוחן רק עבורה. אחר כך יתגלה שלא בטוח שזה מדויק, אבל בכל מקרה מדובר בתערובת הכי מורכבת שיצא לנו לראות.
"אני עבדתי קודם במיקרוסקופים, אז אני דייקן", צוחק מרואן, שבשלב הזה אנחנו כבר מבינים שאי אפשר לדעת מתי הוא מתבדח ומתי לא. בבית אנחנו מכינים לנו אספרסו מהתערובת של מריאנה, זה שמה של האשה, שמכונה פה אדריאן, וזה גם שמה של התערובת כדי שנדע בפעם הבאה. אלוהים, איזה קפה אדיר. כדי שלא ישעמם אנחנו לוקחים גם בקבוק ערק רמאלה מהמדף, לא פחות טוב לעיצוב הנפש.
קפה הוואדי של מרואן (שנת הקמה 1975) הוא רק חוליה אחת בשרשרת הפנינים המרכיבות את שוק ואדי ניסנאס, השוק הכי קטן והכי שווה בארץ. ביום בו שביקרנו בו הוא גם היה לצערנו הכי עצוב. ריק כמעט לגמרי מקונים יהודים שעדיין מפחדים, כך מסתבר. גם קונים ערבים לא נראו בו כמעט. רק כמה קבוצות מאורגנות שכבר חזרו לשוטט בסימטאות ואולי יביאו אחריהן גם את הקונה העצמאי, אינשאללה.
הסחורה הכי טובה בארץ
שוק ואדי ניסנאס הוא גן עדן לבשלנים רציניים. לטעמי, מדובר בשוק עם הסחורה הכי טובה בארץ, או לפחות הריכוז הכי גדול שאני מכיר של ירקות ופירות בלאדי, כלומר כאלו שלא עברו הנדסה גנטית והם נאמנים למקור. אמנם עונת עשבי הבר החורפיים כבר מזמן מאחורינו, אבל כשאנחנו היינו כאן מצאנו בכל זאת משמשי מסתכאווי קטנים לבנים־כתומים, המשמש הכי טעים והכי נדיר שיש, זה שעונתו עורכת בקושי שבוע. אתם כנראה כבר לא תמצאו אותו. היו גם מלפפוני פאקוס שעירים ופריכים ואפילו חרוש, מלוני בוסר קטנים שאפשר לחלק לרבעים ולנגב איתם את הלאבנה המצוינת שקנינו במאפיית פלפלה. בבית כבשנו את מלפפוני הבלאדי הזעירים יחד עם הפאקוס והחרוש בתמיסת מי מלח (כפית מלח על כל כוס מים) עם חצי כוס חומץ רגיל, שמיר, שום וכמה עלי גפן שזו עונתם.
על הפיתות החצי אפויות שקנינו במאפייה מרחנו קצת שמן זית פיזרנו זעתר ואפינו בתנור. על פיתה אחרת מרחנו תערובת של רסק עגבניות, רוטב עגבניות איטלקי של מוטי וקצת ראס אל חנות ומעל כל זה תערובת בשר בקר וכבש שקנינו באטליז שמול הירקן המעולה אבו אליאס, זה שסימן ההיכר של חנותו הוא אשתו שיושבת מול החנות ומרוקנת במרץ קישואים וחצילונים כדי שלא תצטרכו להתאמץ בבית. בהמשך הרחוב לכיוון הנמל יש עוד ירקנייה לא פחות טובה גם אם קצת פחות זרוקה ומבולגנת. אני מעדיף את אום אליאס אבל גם אצל השכנים יש יופי של ירקות בלאדי. יש גם עוד שתיים־שלוש חנויות ירקות גדולות יותר בכיוון ההפוך ובאופן כללי, זהו אולי שוק הירקות הטוב בארץ.
אחר כך ירדנו על חצי מנה פלאפל אצל מישל, זה שמול הזקנים שכולם אוכלים משום מה אצלם ומשאירים אותו קצת בודד, לא ברור למה. פלאפל אדיר עם סוללת חריפים מרשימה במיוחד הכוללת אפילו לימון כבוש, שלא לדבר על החצילים הכבושים. למישל יש גם פאטייר מצויין, אותם משולשי בצק שמרים נהדרים הממולאים בתרד או זעתר או שניהם. אבל אנחנו קנינו אותם הפעם אצל אשה נחמדה שמכרה אותם על שולחן גדול צמוד לאבו אליאס. היו לה גם מאפי בשר נהדרים, קובות, עלי גפן מטריפים ועוד לא מעט ממולאים ותבשילים. היינו צריכים להתאפק. קנינו גם אבקת זעתר יבש מצוינת, סומאק טחון טרי שבטריים, עלי ריג'לה שמי שמכר אותם לימד אותנו שאינם זקוקים לכלום כמעט זולת קצת סומאק עליהם ואפילו נתן לנו לטעום כדי שנלמד. קנינו ממנו גם אבן יוגורט מיובשת (קישק) שאותה גירדנו על אחת הפיתות האפויות שהכנו. אם היה לנו מקום, היינו קונים ממנו גם טחינה ובבונג ומה לא. הוא עומד בסמטה המוליכה מרחוב יוחנן הקדוש, הרחוב הראשי של השוק, אל רחוב הוואדי שבו יושבות שתי הפלאפליות המפורסמות.
ויתרנו הפעם על הקונדיטוריות המזרחיות הנהדרות ברחוב חורי, על המעדנייה המיתולוגית של משפחת סוידאן ברחוב אלנבי, זו שאפשר למצוא בה כמעט כל דבר העולה על דעתכם, ועל האוכל הנהדר במזנון נדימה, שאמנם הלכה לעולמה לפני כמה שנים אבל בניה שומרים על הגחלת בסופי שבוע באקט ברור של התאבדות כלכלית אבל הומאז' אנושי מופלא לאמם. בחורף אפשר לאכול אצלם עשבי בר נהדרים אבל גם בקיץ יש להם חומוס נהדר, יופי של מג'דרה וממולאים ובעיקר איזו הרגשה מופלאה ומוזרה כאילו אמם עדיין חיה וידיה נוגעות בידי בניה בזמן שהם מבשלים את האוכל הביתי הערבי החד־פעמי שלה. ואדי ניסנאס הוא לא רק השוק הכי קטן והכי יפה בארץ, הוא גם הסמל בה"א הידיעה לאותו דו־קיום שברירי ופריך. אם כאן מרגישים חרם יהודי מסוים, בעיר היחידה בארץ שיודעת לחיות ביחד, אז כנראה שהמצב באמת רע. אל תיתנו לזה להימשך. אין לזה שום סיבה, ואם לא תחזרו לכאן, אז לאן כן.
