אנחנו מגע הכסף: על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"
אנחנו מגע הכסף: על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"
יוצרי התיאטרון עדינה חיימיס ועידו קולטון עיבדו את חוויותיהם מבימוי טקסי יום הזיכרון בבתי ספר לסאטירה השנונה והנוקבת “הקהל מתבקש לעמוד”. אחרי שקטפו פרסים בפסטיבל עכו המקוון, הם מעלים אותה לראשונה מול קהל. “את בתי הספר מעניין רק דבר אחד: שהטקס יהיה מרגש"
בתיכון "עלומים" בעכו מתקיימת החזרה הגנרלית לטקס יום הזיכרון. השנה הוחלט לשדרג אותו, ואת מקומה של רכזת השכבה ניצה (עירית בנדק) שהיתה אחראית עליו כל השנים, תופס אריק (עידו קולטון), במאי תל־אביבי מוחצן שחולם לביים את עקידת יצחק בברודוויי אך נאלץ להסתפק בתלמידי כיתה י"ב. נציגת מערכת החינוך עדיין מפקחת מהצד ומזכירה לא לשכוח את הפרמטרים שהופכים את הטקס לטוב ומרגש: כמו תאורה כחולה סגולה בשיר "יונה עם עלה של זית" או שהדגל יעבור את קו המותן.
אריק מלהטט בין בקשותיה לבין התמודדות עם התיכוניסטים שלא מפספסים הזדמנות להעלות סטורי קבוצתי בפנים עצובות, ולמעשה מנסה להעמיד שם את המיוזיקל שרקם בראשו. כשמגיעה נציגת ההורים השכולים (אסתי זקהיים), היא שוברת את כל כללי הטקס עם מונולוג מצמרר וחד־פעמי שמותיר את כולם עם לסת שמוטה ותובנות משמעותיות על מהות הטקס ומורכבות החיים במדינה.
את ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד" יצרו עדינה חיימיס ועידו קולטון לפסטיבל עכו האחרון שהוצג באופן מקוון ועתה תעלה לראשונה מול קהל ב־27 במאי בתיאטרון תמונע, אחרי שקטפה בפסטיבל את פרסי המחזה הטוב ביותר, פרס השחקנית הטובה לבנדק, וציון לשבח על הבימוי (קולטון) והניהול המוזיקלי (יאור יעקב). חיימיס וקולטון ביימו לא מעט טקסי זיכרון בחייהם וחלמו לבטא את מאחורי הקלעים של תעשיית השכול הזאת.
"לאורך השנים הצטברה אצלי ביקורת על השימוש הציני והנראות של הטקסים האלה", אומרת חיימיס. "מהבזבוז של הכסף ועד הניסיון לכפות עלינו איך לזכור את הדברים ולא לתת לנו את הזכות לבחור. הרגשנו שההתעסקות בסמלים ופרות קדושות חייבת לקבל איזושהי הצצה, שאפשר יהיה לבלוע את החומר הלא קל לעיכול הזה. לא כל אחד יכול לצפות בסאטירה על הדברים הכי חשובים ומדממים במדינה שלנו".
"הכל נולד מההתנסות והצפייה שלנו בטקסי זיכרון", אומר קולטון. "היו מקרים שעשיתי נאמברים הזויים, שהמנהלת אמרה שהיא רוצה חיזיון אור קולי. הרבה לקוח מהחוויות האישיות שלנו שהקצנו, כי זו סאטירה. למשל, הניגון המאוד מסוים להקראה של טקסט או שהמנהלת מבקשת 'שיהיה מרגש' — לא משמעותי, לא פוליטי, לא לעורר חלילה שיח שנוי במחלוקת”.
בהצגה רואים בדיוק את כל מה שהמנהלות לא רוצות שיהיה בטקס: נאמרים שם גם לא מעט משפטים קשים כמו "בשנה הבאה אלה יכולים להיות אתם הנופלים ועליכם יהיה טקס זיכרון. ככה אתם רוצים שזה ייראה? או שאתם תרצו שזה יהיה מרגש ואנשים יבכו בקהל?”. גם מבחינה פוליטית יש ייצוג לשני הצדדים ושניהם יוצאים לא משהו: השמאל מתחסד והימין לאומני.
2 צפייה בגלריה
עדינה חיימיס ועידו קולטון: "תלמידים בתיכונים לא בהכרח יודעים מה הם קוראים בטקסים האלה, או לא מבינים לעומק. תופסים משהו כללי עצוב"
(צילום: עמית שעל)
"זו לא רק ביקורת ", אומרת חיימיס. "רצינו שהקהל גם יתרגש ושילבנו בין סאטירה לרגעים שנכנסים לנימי הנפש. כצופה אתה לא מאמין שאתה עובר את רכבת ההרים הזאת". לדברי קולטון, " זו הצגה על לחיות בארץ הזאת, על הצרחה שלנו לשינוי, שלא נשכח לקדש את מה שחי ולא רק את המוות. ככה אנחנו שולחים את הקהל הביתה".
בהצגה מופיעים כל השירים ש"חייבים" להיות בטקס: "תשמור על העולם ילד", "החיטה צומחת שוב", "הנסיך הקטן", "חורף 73" ועוד. "היום לא נכתבים שירים כמו ‘חורף 73’ שמבטיחים לילדים שלא יהיו פה מלחמות. זה הפך למובן מאליו שאנחנו כאן כדי להמשיך להילחם", אומר קולטון. "כשאני חושב על 27 שנות חיי עד כה, אז בגן היינו בפסח עבדים, ואז הדביקו לנו טלאי צהוב וסיפרו שאנשים מתו בשואה וזה נורא עצוב. שבוע אחרי שנרגענו מהחרדה של השואה, בום נוחת יום הזיכרון, וזה כבר קרה פה בארץ, לא באירופה, גם פה מתים, זה ממש יכול לקרות כשמסיימים תיכון: מותר לנו לשאול שאלות ולהציף את זה".
ההצגה נעה בין צחוק לאגרוף בבטן במינון הנכון, בלי פחד לחטט בכאב האמיתי. השם נלקח מההנעה לפעולה הכי מזוהה עם המדינה שלנו, פעם בשנה בשמונה בערב בדיוק. "אנחנו מבקשים מהקהל לעמוד על רגליו ולחדד לעצמו את התחושות והתובנות שיש לו לגבי היום הזה. פורסים בפניו את המציאות המטושטשת שלנו פה ומבקשים ממנו להסתכל על זה אחרת. אנחנו לא מביאים את התובנות על מגש הכסף", אומרת חיימיס.
אגב, אחד הרגעים החזקים בהצגה הוא שאחת התלמידות מתבקשת להקריא את "מגש הכסף" של אלתרמן. היא מבקשת מהבמאי שיעבור איתה על הטקסט והוא רק רוצה שתספק את הסחורה ותבכה כדי שהקהל יתרגש. ברגע האמת היא קוראת את המילים “מגע של כסף”. "אנחנו חומלים עליה ככותבים כי זו לא אשמתה שהיא לא מבינה את המילים, זו אשמת המערכת שמשתמשת בילדים האלה כדי לייצר טקס ושוכחת את המהות. תלמידים בתיכונים היום לא בהכרח יודעים מה הם קוראים בטקסים האלה, או לא מבינים לעומק. אי אפשר לתפוס הכל בגיל כזה, תופסים משהו כללי עצוב, וכשפוגשים טקסט כזה, שוברים את הראש מה זה, ולא תמיד יש מורה שיסביר", מוסיפה חיימיס.
כשהיוצרים הבינו שההצגה לא תוכל לעלות על הבמה בפסטיבל עכו, שנפל על הסגר השני, העבירו אותה לפורמט מקוון עם קטעים דוקומנטריים על ההכנות לטקס. וכשראו את הכוח שיש לה על המסך ואת התגובות הנלהבות, החלו לפתח סדרת טלוויזיה בעקבותיה.
חיימיס, במאית מחזאית ומלחינה, ביימה וכתבה את "גבעת האיריסים השחורים" בתיאטרון חיפה, ובימים אלה מביימת בתיאטרונים אורנה פורת ובאר שבע. קולטון, במאי ושחקן, מביים את המחזמר "אין כמו אמא" בצוותא ועובד על סדרת טלוויזיה בעקבות הצגת היחיד שלו "אב השנה" שעלתה בתיאטרונטו.
את ההצגה הם מקרינים לתלמידים במגמות תיאטרון ברחבי הארץ. אחד התלמידים שאל אם הם רוצים שלא יעשו טקסים בבית הספר. "זה ממש לא מה שבאנו להגיד. יום הזיכרון משמעותי מאוד, השאלה היא איך לזכור. עולים דיונים מאוד מעניינים עם הנערים, אחד מהם אמר שהוא לא מבין למה ביום הזיכרון חוסמים את התכנים ב־VOD, הוא ביטא את העובדה שמחליטים עבורנו איך נכון להתייחד עם היום הזה. אין אינדיבידואליות בחברה ביום הזה, מצפים ממך להדביק מדבקה, ללכת לטקס ולהזיל דמעה", אומר קולטון.
ההצגה עצמה אינה מוצגת ביום הזיכרון, דבר המאפשר פתיחות וקבלה של החומר. "ביום הזיכרון אתה חלק מהוויה כוללת של עצב ואבל ואותנו מעניין לתת לקהל חוויה של יום הזיכרון לא ביום עצמו, כי כך הוא יהיה מסוגל לחוות את החוויה אחרת. אנחנו מכניסים את הקהל לאווירה, מבקשים ממנו להיות פעיל והוא נתון בידי השיגעונות של אריק. בכניסה כולם מקבלים מדבקה של דם המכבים, ואם היה תקציב היינו מחלקים גם חולצות לבנות", אומרת חיימיס.
2 צפייה בגלריה
מתוך “הקהל מתבקש לעמוד". “זו הצגה על לחיות בארץ הזאת, על הצרחה שלנו לשינוי, שלא נשכח לקדש את מה שחי ולא רק את המוות“
(צילום: אילן בשור)
טקסי הזיכרון האלטרנטיביים שצצו בשנים האחרונות נולדו מאותם זרמים תת־קרקעיים של אנשים שהתחילו לשאול שאלות. חיימיס עצמה מתנדבת בעמותת רסיסים ומביימת בימים אלה טקס אלטרנטיבי בזאפה באר שבע המורכב מסיפורים של הלומי קרב וקרוביהם. קולטון לא יודע אם יצליח לחזור לביים טקסים במתכונתם הקונבנציונלית. "יהיה לי מוזר לחזור להתייחס לזה באותה צורה".
