מה השאלה?דרור קרן: "הנכס הכי יקר לי זה חוסר שקט"
מה השאלה?
דרור קרן: "הנכס הכי יקר לי זה חוסר שקט"
השחקן והמחזאי נעשה מאושר כשהוא מצליח לגעת בקהל שלו, הוא השיל מעצמו שקים של רגשות אשמה, מתגעגע לחברה שמכילה את כל מרכיביה, לא מסוגל להניח לפרטים הקטנים, חושב שמשיכה מינית נקבעת דווקא במבט שני או שלישי, והיה מעוניין ביכולת לעוף, במיוחד בשעות העומס
איפה אנחנו תופסים אותך?
"באמצע החיים. למרגלות עץ בגינה תל־אביבית, עונה לשאלון של 'כלכליסט'".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
“בבית, מקינטה עם קצת חלב שקדים. בחוץ, אמריקנו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“עם אמי, עם סבא משה ועם חנוך לוין זכרם לברכה, כי יש הרבה דברים שהיום הייתי יכול אולי להעז לשאול אותו, לגעת בהם. גם עם נסים עזיקרי שחקן הבימה הייתי שמח, להגיד לו תודה על השראה ושיעורים גדולים בתחילת דרכי. וסטיבי וונדר, שייבדל לחיים ארוכים, כי הוא האיש הכי מנוגן בפסקול חיי".
על מה אתה עובד עכשיו?
“התחלנו להציג את 'הבן' בתיאטרון הקאמרי, דרמה משפחתית חזקה. חוץ מזה אני ב'איש'ל ורומנצקה', מופע תיאטרלי־מוזיקלי, סיפור על דייט מיוזע ומצחיק בליל קיץ תל־אביבי של חנוך לוין שמוגש עם תזמורת התיאטרון הישראלית בניצוחו של יוסי בן נון, וזמרת האופרה הישראלית (ואשתי, אהובתי) גוני כנעני. וגם, על שני סרטי קולנוע, שהייתי שותף לכתיבת התסריט שלהם ומשחק בשניהם: 'Home' שביים בני פרדמן ו'טור פרידה' שביים רוני ניניו. שניהם בעריכה כרגע".
מה השריטה שלך?
"אני לא מסוגל להניח לפרטים קטנים. זה מאוד מעכב אותי העניין הזה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"החיים לימדו אותי להקשיב ולהיעזר כשצריך, אבל היועץ הכי מהימן של בן אדם זה הוא עצמו. זה הוכיח את עצמו שוב ושוב".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"בעיר הכי מגניבה בעולם, תל אביב־יפו. במסעדה עם אהובתי, ילדיי או חברים, ואז 'סוכן תרבות' עם קובי מידן בכאן 11 אחר הצהריים".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"הייתי רוצה להיות מסוגל לעוף. באופן כללי, ובמיוחד בשעות הפקקים".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"על הבמה. משתדל לעשות את זה הכי אמין שאני יכול".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"משיכה והקרנת סקס זה אחד הסודות של היקום והמין האנושי. המבחן הוא לא במבט הראשון לטעמי, אלא בשני ובשלישי".
למי ולמה אתה מתגעגע?
"החיים נעים קדימה. את מי שחסר לי וכבר 'איננו' אני מזמן להיות איתי, ואז אני מדבר איתו ואליו, למשל אמא שלי או רוני פינקוביץ' חברי. ובנוגע למה שאני מתגעגע, זה לתקופה שבה הרגשתי שייך לחברה שמכילה את כל מרכיביה וחיה בשלום. בדיעבד, אולי הייתי נאיבי מדי. הלוואי שהתחלנו עכשיו תהליך שיגרום לכולנו לראות ולהכיל זה את זה. להבין שאם הטוב של מישהו הוא על חשבון מישהו אחר, אין בזה ממש ואין בזה עתיד".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בְּיָגוּר".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"כל מה שמעשיר ומשמח אותי ואת אהוביי פיזית ורוחנית שווה שפשוף של כרטיס האשראי".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"להספיק יותר. יותר משמעת עצמית. קביעת דדליין ועמידה בו. כושר גופני. להוריד את התשוקה לפחמימות".
על מה יש לך רגשות אשם?
“כאבא זה הדבר הכי 'קל' להרגיש, אבל אני משתדל להשיל מעצמי את שקי האשמה. זה מעולם לא קידם אף אחד לשום מקום. העבר עבר, החיים זה עכשיו. צריך לתקן אם ניתן לתקן. אם לא ניתן או לא תלוי בך, שחרר, החיים קצרים".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"אין לי אחד כזה. משתדל להישאר ער. להמשיך ללמוד. לתת ולקבל אהבה. 'הישג' בעיניי הוא לחיות באופטימום שלך, להבין את ייעודך ולדייק את עצמך במסע הזה. למצוא משמעות ולמצות את המתנות שניתנו לך".
מה מפחיד אותך?
"שנאה עיוורת. לאומנות. גזענות. אלימות".
מה עושה אותך מאושר?
"קרבה מכל סוג לאשתי, בניי, בנותיי, אבי, משפחתי, חבריי, חברותיי. וגם אחרי הצגה כשמרגיש שהצלחנו לגעת באנשים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"לדעת להירגע".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"חוסר השקט. החיפוש הבלתי נגמר (ולא, זה לא סותר את התשובה הקודמת)".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"חום, הומור, נתינה ואהבה".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"כוורת, דני סנדרסון בכלל, הביטלס, יחד ולחוד (רינגו פחות), סטיבי וונדר, פול סיימון, סטינג, דרק ג'קובי, איאן מקלן, ג'ודי דנץ', קנת' בראנה, בריאן קוקס, ג'ונתן פרייס, אימלדה סטונטון, יענק'לה רוטבליט, אריק איינשטיין, שלום חנוך, הגשש החיוור, התרנגולים, גשר הירקון, הדודאים, הפרברים, חנוך לוין, דויד גרוסמן".
אם לא היית שחקן מה היית עושה?
"מתחרפן כנראה".
