אחות לא רחמנייה: סרט עם אמירה פמיניסטית ברורה
אחות לא רחמנייה: סרט עם אמירה פמיניסטית ברורה
“מוד הקדושה” הופך דרמה רפואית לסרט אימה אפקטיבי בעל אמירה אסתטית ופמיניסטית ברורה
״מוד הקדושה״ הוא סרט ביכורים בריטי קטן ודל תקציב, דואט לשתי שחקניות וצלם, שמשך את תשומת לב התקשורת העולמית כשהפתיע וסחף את רוב המועמדויות בתחרות פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. הוא אמנם לא זכה ברוב הפרסים אבל גרם לעולם לשים לב לקיומו. כעת הוא מועמד בקטגוריית הסרט הבריטי הטוב של השנה בפרסי האקדמיה הבריטית (הבאפט״א), וזמין ב־VOD בארץ.
סרט הביכורים של הבמאית רוז גלאס הוא סרט אימה פסיכולוגי המספר על אחות המעניקה טיפול תומך (פליאטיבי) לחולים סופניים מתוך שליחות דתית נוצרית סגפנית שהולכת ומקצינה. היא מציגה את עצמה כמוד, אבל ככל שהסרט נמשך, אנחנו מגלים שעוד ועוד פרטים שהיא מספרת על עצמה נותרים, במקרה הטוב, לא עקביים. את הסרט הזה מקריינת מוד בעצמה, כשיחות שלה עם אלוהים, שמדי פעם גם עונה לה בוולשית. ההברקה של הסרט הזה היא הנכונות של גלאס להתמקד במשך כל 84 הדקות הקומפקטיות שלו בסיפור כפי שהוא נראה מתוך נקודת מבטה של מוד, ובשעה שהיא הולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות.
מוד (מורפיד קלארק) מתחילה לעבוד אצל רקדנית לשעבר (ג׳ניפר אילי שגילמה את אליזבת בנט בגרסה של הבי.בי.סי ל״גאווה ודעה קדומה״), שמרותקת לכיסא גלגלים ונמצאת בשלבים הסופניים של מחלתה. נדמה לה שנוצר בין שתיהן קשר, אבל כשהוא מסתיים, מצבה הנפשי של מוד רק הולך ומידרדר.
כמו לא מעט סרטי אימה מהשנים האחרונות — למשל ״The Apostle״ ו״מידסומר״ — הסרט מציג אמונה דתית קיצונית ואלימה כתופעת לוואי של סכיזופרניה, אלא שההבדל הוא שהסרט הזה נותר נאמן לגיבורה שלו: הוא לא מזדהה איתה, אבל נשאר נאמן לתחושותיה שכל מה שהיא עושה, היא עושה בשם האמונה.
גם אם יש משהו מעט צפוי ומוכר במהלך הנפשי והעלילתי של ״מוד הקדושה״, הוא עדיין סרט ביכורים מרשים, שהופך מצב נפשי לשפה קולנועית של תמונה וסאונד ומעיד שגלאס היא מישהי שראוי לעקוב אחריה. אבל מעניין עוד יותר לשים לב שהוא לא הסרט היחיד מסוגו שראינו השנה: מאוסטרליה הגיע מוקדם יותר הסרט ״רליק״, גם הוא סרט ביכורים עטור פרסים של במאית, וגם הוא לוקח דרמה רפואית והופך אותה לסרט אימה. ״רליק״, של נטלי אריקה ג’יימס סיפר על אשה המתמודדת עם הידרדרותה המנטלית של אמה המבוגרת, ו״מוד הקדושה״ מספר על אשה גוססת והאחות המטפלת בה. שניהם סרטים על נשים בסיטואציה סיעודית ועל הנשים שמטפלות בהן. מה שהיה יכול להפוך לדרמה ריאליסטית, או מלודרמה משפחתית, הופך אצל שתי הבמאיות לסרטים שעושים שימוש במוסכמות של סרטי אימה כדי להפוך סיטואציות כמעט יומיומיות למצבים קיצוניים מעוררי פלצות. הן עושות זאת קודם כל באמצעות פסקול, שכולו רחשים מזרי אימה ומעוררי אי־נחת, ואז באמצעות שימוש בתקריבים, באפלה, ובנקודת מבט סובייקטיבית, שבה הדמויות לא יודעות מה צפוי להן. אפשר לפטור את שתי הדוגמאות האלה כתרגילים מוצלחים בסגנון מאת במאיות בתחילת דרכן, ואפשר למצוא זווית פמיניסטית על כך שבמאיות עוסקות במקצועות הסיעוד הנשיים, ומעניקות להן טוויסט אפל ומאיים. אבל ייתכן שיש כאן משהו עמוק ומרתק יותר, שהוא מעבר לתרגיל בז׳אנרים קולנועיים: העובדה שלקולנוע יש יכולת להיכנס לתוך המצב התודעתי של דמויותיו, ובכך להציג גם מצבים לכאורה טבעיים, של מחלות וגסיסה ושל בדידות ואובדן, ולהפוך אותן לדבר הכי מלחיץ ומפחיד בעולם. החיים עצמם, על פי הסרטים האלה, הם סרט אימה, והם תמיד נגמרים רע מאוד.
