טיילור סוויפט נאמנה למקור: גרסה חדשה של "Fearless"
טיילור סוויפט נאמנה למקור: גרסה חדשה של "Fearless"
בצעד חסר תקדים שמטלטל את תעשיית המוזיקה הוציאה סוויפט גרסה חדשה של האלבום. זהו אחד משישה אלבומים שסוויפט מקליטה מחדש בגרסאות כמעט זהות למקוריות, לאחר שהמאסטרים שלהם נמכרו למפיק הכוחני סקוטר בראון ב־300 מיליון דולר. מה שהתחיל כאקט של נקמה, הפך למהלך עסקי, אמנותי ופמיניסטי מבריק
בסוף השבוע שעבר הוציאה טיילור סוויפט את האלבום "Fearless (הגרסה של טיילור)", שהוא לא רק האלבום השלישי שהיא מוציאה בתוך פחות משנה אלא חלק ראשון מסדרה של שישה אלבומים שהיא מתכננת להוציא בחודשים הקרובים. עושה רושם שסוויפט העבירה את סגרי 2020 באולפן ההקלטות ועבדה שם 24/7 על חומרים חדשים וישנים. אחרי שני אלבומים אקוסטיים, בוגרים ומלנכוליים ("פולקלור” המשובח ו"אברמור") הפרויקט החדש על סדר יומה של סוויפט הוא הקלטה מחדש של כל אלבומיה הראשונים, בין 2006 ל־2018. "Fearless", שיצא במקור ב־2008, כשסוויפט היתה בת 18, הוא הראשון שבהם.
מה גרם לסוויפט להקליט מחדש את כל אלבומיה הראשונים, שהיו כולם רבי־מכר היסטריים ("Fearless" הוא עדיין אלבום הקאנטרי שזכה בהכי הרבה פרסי גראמי)? לפני שנתיים קנה סקוטר בראון, מנהל חברת התקליטים של אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר, את חברת התקליטים "ביג מאשין", בו היתה סוויפט חתומה מתחילת דרכה, ועם החברה הוא קנה — בלי ידיעתה ובלי אישורה — את המאסטרים של ששת אלבומיה הראשונים ב־300 מיליון דולר. סוויפט זעמה. לא רק כי ב־15 שנותיה כמוזיקאית מקצועית היא התגלתה כאשת עסקים מוצלחת ששואפת להיות עצמאית בניהול הקריירה ובבעלות על המוזיקה שלה, אלא כי היא ראתה בצעד הזה חבלה אישית של בראון במפעל חייה.
מלחמות של אמנים בחברות תקליטים ובחוזים דרקוניים אינם דבר יוצא דופן - פרינס נאבק בחוזה שלו בוורנר, וסירב לתת להם להם להשתמש בשמו, ואיה כורם נלחמה בהד ארצי וגררה אותם לבית משפט ואפילו לכנסת, שם היא שינתה את החוק לגבי חוזים של חברות תקליטים מול אמנים. אבל סוויפט החליטה שלא לקחת את סקוטר בראון לבית משפט. במקום זאת היא הודיעה שהיא תקליט מחדש את כל האלבומים האלה בגרסאות שיהיו זהות למקור, ובכך היא לא רק תהיה הבעלים של כל המאסטרים החדשים שלה, אלא תגרום לכך שהסחורה שבידיו של בראון תאבד מערכה. מי ירצה לקנות זכויות של שיר - לסרט, פרסומת או משחק וידיאו - כשהוא יידע שהוא קונה סחורה שדבקה בה תדמית לא מוסרית מסוחר בריון, שמסב צער וכעס לאמנית שיצרה את השירים? ואכן, זמן לא רב אחר כך בראון המובס מכר הלאה את המאסטרים של סוויפט לחברת האחזקות של רוי דיסני (האחיין של וולט) - ועל פי הדיווחים, ברווח מינימלי.
בסרט התיעודי על סוויפט שזמין לצפייה בנטפליקס רואים איך היא מקבלת את החלטותיה האמנותיות והעסקיות: בסלון, על הספה, מוקפת באנשים שהיא סומכת עליהם — בראש ובראשונה הוריה, ועוד כמה מאנשי הצוות שעובדים איתה. אלה לא החלטות שמתקבלות בחדרי דירקטוריון של חברות תקליטים, אלא אסטרטגיות שסוויפט עצמה יוזמת. ומי שעוקב אחר המהלך המוזיקלי של הקריירה שלה, לא יכול שלא להתפעל מכך שהיא עוד לא עשתה טעות אחת. וגם הפעם, מה שנראה בתחילה כאקט של נקמה, הפך למהלך עסקי, אמנותי ופמיניסטי שבו סוויפט מקבלת הזדמנות שנייה להתחיל את הקריירה שלה מחדש, ובגיל 31 להיכנס לשוב לתפקיד זמרת הפופ־קאנטרי בת ה־18שכותבת שירים מופזי שמש על שברוני לב ונשיקות ראשונות. האלבום החדש מכיל 26 שירים, מתוכם חמישה שלא צורפו לאלבום המקורי ונחשפים כעת לראשונה.
הסוויפטיות יזהו את ההבדל?
הורים לבנות 16 בוודאי שומעים כבר שבוע את ההשוואות בין הגרסה של "Fearless" מ־2008 וזו מ־2021. חוץ מהעובדה שהקול שלה התבגר ואיכות ההקלטה והסאונד השתפרו, סוויפט הקפידה על כך שהגרסה החדשה תהיה עותק נאמן למקור. זהו "Fearless": העותק הנוטוריוני. זה הופך את הפרויקט הזה למרתק מבחינת מעמדו התרבותי: מעתה, כשנדבר על "Fearless" (ועל חמשת האלבומים האחרים) — מה ייחשב למקור ומה ייחשב לזיוף? סוויפט והתעלול שלה הופכים את האלבומים האלה לרבי־מכר שעשויים להאפיל על ההצלחות של ההקלטות המקוריות.
אנחנו מכירים במאים שעשו את זה. המפורסם שבהם היה אלפרד היצ'קוק שביים את "האיש שידע יותר מדי" פעמיים, פעם כסרט בריטי בשחור־לבן ופעם כסרט אמריקאי בצבע. אבל זו דוגמה לבמאי בעל שם שהשתמש בפרסום שלו כדי לעדכן ולשפר סרט מוקדם שהוא הרגיש שלא היה מספיק טוב. זמרים עושים את זה כשהם מעניקים פרשנויות חדשות לשירים ותיקים. אבל מה שסוויפט עשתה כאן הוא חסר תקדים בעולם המוזיקה: גרסת כיסוי של האמן עצמו שהיא זהה למקור, כמעט ללא פרשנות מחודשת. יש להקות שמתמחות בגרסאות כיסוי שנשמעות זהות למקור, ושמייצרות גרסאות sound-alike, בעיקר לפרסומות או לפסקולים. כך שסוויפט בעצם עשתה לעצמה גרסת sound-alike. הסוויפטיות יתגאו בכך שהן יבדילו בין הגרסאות, אבל לאוזן הממוצעת יהיה קשה להבדיל.
מחבקת את הנערה שהיתה
בחוגי הפילוסופיה של האמנות הפרויקט הזה חייב לקבל מקום בולט בהגות שעוד תבוא. סקוטר בראון קנה את המאסטרים המקוריים, אבל בטוויסט שלא היה מבייש אמן אשליות, הוא גילה שהמקור שבידיו הפך לחיקוי, לזיוף חסר ערך, ושסוויפט יצרה לעצמה מקור חדש. אנחנו נוטים לייחס לגרסה הראשונה את הילת האותנטיות, זו שנוצרה מתוך פרץ יצירה של האמן בזמן אמת, ואי לכך הגרסה השנייה תהיה מעין אתגר טכני, לחזור לבצע את המקור באופן מושלם ובלתי מורגש. אבל האם כעת, בעקבות המהלך של סוויפט, נוכל להעניק גם לגרסה החדשה מעמד של מקור? סוויפט עשויה לגרום לכל בני המאה ה־21 להגדיר מחדש את היחס לשיעתוק, שכעת הופך לגרסה הלגיטימית היחידה.
המסע בזמן שבין 2008 ל־2021 הוא האספקט המרתק כאן. ב־15 שנותיה כאמנית מקליטה סוויפט מנסה כל הזמן להראות שהיא משתנה ומתבגרת. מנערת קאנטרי בשני האלבומים הראשונים, לזמרת רוק ב"Red", לגברת פופ ב" 1989", לאשת אלקטרו זועמת ב"רפיוטיישן". כדי להקליט את האלבומים החדשים, סוויפט צריכה היתה לא רק לקבץ את הצוות המקורי שעבד איתה עליהם, אלא גם להיכנס להלך הרוח שהיא היתה בו כשהקליטה את האלבומים. ואולי זו הסיבה שהיא הלכה על הפרויקט הזה: שדווקא עכשיו, אחרי ההצלחה של "פולקלור" הבוגר והאינטימי, היא רוצה להתחבר מחדש לנערה שהיא היתה פעם, ושנראה שכבר 15 שנה היא בורחת ממנה, ועכשיו היא רוצה לחזור ולבלות איתה, ולהוכיח לעולם שהיא עדיין גם הטיילור סוויפט של פעם.
