מניו יורק ועד תל אביב: ניצול השואה שהוריד את המרתון לעם
מניו יורק ועד תל אביב: ניצול השואה שהוריד את המרתון לעם
עד אמצע שנות השבעים רק ספורטאים מקצוענים השתתפו בתחרויות ריצה ארוכות, כולל מרתונים - שנתפסו כריצה בלתי אפשרית לאדם הנורמלי. ואז הגיע פרד ליבו
פרד ליבו נולד למשפחה חרדית בעיר ארד, טרנסילבניה, שברומניה בשם פישל לייבוביץ'. פרד נולד ב-1932 באזור מולטי-אתני - 40% רומנים, 40% הונגרים, 7% גרמנים והשאר מכל מיני מוצאים אתניים אחרים. כמו רבים בעיר, הוא דיבר בכמה שפות. ארבעת אחיו ושתי אחיותיו עבדו בעסק המשפחתי - מחסן מוצרים.
על מה שקורה ליהודים אחרים באירופה התחילו לשמוע כשליבו היה ילד ואז הרוע הזה הגיע לרומניה. נאסר על יהודים לנהל עסקים, הם נדרשו לענוד טלאי צהוב וכל קשר עם השכנים נהפך למסוכן. אנשים הלשינו על שכניהם היהודים.
כאשר הגיעו ידיעות על כך שהמשפחה המורחבת - מהונגריה וצ'כוסלובקיה (סבים, דודים, בני דודים) נרצחו על ידי הנאצים והפאשיסטים המקומיים, המשפחה התפצלה למקומות מסתור שונים.
ליבו הצליח לשרוד את המלחמה וגם משפחתו, אבל כשהרוסים פלשו לרומניה הוא ואחיו ברחו למערב אירופה. במשך שנים הם הסתובבו באירופה כפליטים. ליבו עבד כמעין עבריין - הוא הבריח מוצרים ויהלומים והשתמש בכישורי השפה שלו כדי לחיות בבוהמה ולהשיג לאנשים "דברים".
"חייתי בבתי קפה בפריז, במלונות קטנים בברצלונה, בטיילות באמסטרדם" סיפר. אחרי תקופה באירלנד החליט לנסוע לארה"ב, והתאחד עם חלק מהמשפחה שלו בברוקלין. הוא היה אמור ללמוד בישיבה אבל ויתר על כך. במקום זאת, הוא עבד בתיאטרון ובעסקי הטקסטיל, וגם שיחק טניס בשביל לשמור על כושר.
ליבו התחיל לרוץ בשביל לשפר את הטניס שלו, וכשחבר אתגר אותו לריצה ארוכה, הוא התאהב בתחושה. בראיון סיפר: "ויתרתי על המכונית שלי, אני לא מוציא כסף על מוניות. אני רץ לכל הפגישות שלי בכל העיר. אני נועל נעלי ריצה וחליפה".
ב-1969, כשהוא כבר בן 37, הוא כל כך אהב את הריצה שהוא הצטרף ל-New York Road Runners (עמותה שמסייעת לניו יורקרים לרוץ מאז 1958). אבל העובדה שהוא אהב לרוץ, אין משמעה שהוא היה טוב בזה. "הוא רץ כמו ברווז. ברווז איטי", אמרו עליו חברים בעמותה.
אבל זה לא שינה לו. בראיון לניו יורק פוסט סיפר שהוא כל כך אהב לרוץ שזה הפך לאובססיה שלו די במהירות. "כשעבדתי, עבדתי קשה", אמר. "ואז ביום אביב נעים, הייתי במשרד שלי אחר הצהריים ופתאום הרגשתי שאני חייב לרוץ. עזבתי את המשרד והתחלתי לרוץ. אמרתי לעצמי אז - אם זה כל כך חשוב לי, זה יהיה לא מוסרי לא להעביר את המסר הזה לאחרים".
ליבו מעולם לא התחתן. הוא היה מחויב מדי לבניית קהילה עצומה של רצים חובבנים. בראיון לג'ורג' הירש, שכתב ספר על מרתון ניו יורק, ליבו הסביר שהריצה היתה בריחה. "הריצה היא כמו נווה מדבר של החיים", אמר ליבו. "שלא כמו עסקים או מערכות יחסים עם נשים וחברים, לא צריך לעבוד על אף אחד כשרצים".
ממה ליבו ברח? אולי מהאירועים בילדותו. הוא לא הרבה לדבר על זה. הוא כן דיבר על המוטיבציה שלו להפוך את המרתון - ריצה שפעם התאימה אך ורק לרצים מקצועיים - לספורט של כולם. אפילו על ההתנגדות שלו למקצה מרתון של כיסאות גלגלים הוא ויתר. כולם צריכים לרוץ. הוא ראה את זה כחלק מתיקון העולם - מעשה טוב שנעשה בכוונה טובה.
ב-1970 הוא כבר הוביל את עמותת הרצים והשקיע 300 דולר מכספו שלו כדי לקבל את כל האישורים לריצת המרתון הראשונה בניו יורק. 127 רצים התחילו את הריצה הזו, 55 סיימו אותה. הרצים לא עזבו את סנטרל פארק, ומעטים, בעיקר בני משפחה של הרצים, ידעו שהאירוע מתקיים. בין הרצים הלכו אנשים שבכלל לא היו מודעים לכך שיש סביבם תחרות. הם הלכו עם חליפה למשרד, עם כוס קפה ביד, ומסביבם רצו קבוצות של אנשים מוזרים במעגלים.
שש שנים לאחר מכן, המרתון התחיל לעבור בחמשת רובעי ניו יורק - כולל דרך הברונקס, הרובע מוכה הפשע שלרוב התרחקו ממנו. בזמנו היו כבר 2,000 רצים במרתון וליבו הוביל אותם. כשעברו בשכונות החרדיות של ניו יורק, הוא היה צועק לאנשים - ביידיש - למחוא כפיים לרצים ולהגיש להם מים.
ליבו ידע לגייס את הכספים מאנשי עסקים שרצו לצידו, הוא ידע להביא חסויות ותכנן את המסלול. הוא היה אובססיבי לגבי הפרטים הקטנים. אחרי שהעסק התפתח, הוא כבר לא היה יכול לרוץ בעצמו. הוא חשב על דברים כגון חלוקת חולצות לרצים, כדי שאפשר יהיה לזהות אותם, כדי שירגישו כולם כחלק מקבוצה וכי "אנשים יעשו הכל בשביל חולצה בחינם".
המרתון הניו יורקי תפס פופולריות כבירה. ספורטאים מכל העולם ביקשו להירשם אליו, ונציגים מערים רבות ביקשו את עזרת ליבו בארגון מרוץ בעירם. הוא עזר ותמך בארגון עשרות מרוצים ברחבי העולם, ואף סייע להקים 69 מרתונים ב-32 מדינות שונות. בין השאר עזר בארגון מרתון תל אביב.
ב-1990 גילו במוחו של ליבו גידול סרטני. הוא לא ויתר על המרתון ב-1992 - ביום הולדתו השישים. הוא סיים את המרתון לצד חברתו, גרט ווייץ, שזכתה במרתון ניו יורק 9 פעמים. כמה חודשים לאחר מכן, הוא טס לבודפשט כדי לעזור להם להרים את המרתון הראשון שם. ב-1994, בגיל 62, הוא מת. "הוא היה החלילן מהמלין של המרתונים" אמרו עליו.
פישל לייבוביץ' שרד את השואה והרגיש שהוא צריך לרוץ ממקום למקום. אולי הריצה הייתה עבורו בריחה ממה שקרה לו ברומניה, אולי תיקון נפשי בעקבות מה שקרה לו כנער, אולי תרופה לנפש שנעקרה מהבית. הוא הבין שהמונים צריכים את התרופה הזאת. הוא הפיץ את הבשורה עם הרגליים שלו. שכונה אחר שכונה. עיר אחרי עיר. מרתון אחרי מרתון.
