דעההספורט הישראלי לא תורם כלום למאבק החשוב של האנושות
דעה
הספורט הישראלי לא תורם כלום למאבק החשוב של האנושות
לאחרונה נדמה שיש שינוי בשיח הממשלתי בעניין משבר האקלים, שינוי שחייב לבוא לידי ביטוי בשטח ולא רק במילים – בחקיקת חוק אקלים, בתוכניות פעולה ובתקציבים. נראה שעולם הספורט הישראלי, לעומת זאת, עדיין שרוי בתרדמת עמוקה
איפוס פליטות גזי חממה עד 2040 – זה לא יעד של עוד מדינה (בטח לא של ישראל). זה היעד השאפתני שהציבו לעצמן החברות בהתארגנות "ספורט למען האקלים" (S4CA) הפועלת במסגרת אמנת שינוי האקלים של האו"ם – ביניהן FIFA, הפרמיירליג והוועד האולימפי העולמי. על מנת להגיע ליעד הארגונים מתחייבים ליעד ביניים של הורדת 50% מהפליטות עד לשנת 2030, וכן מתחייבים לדווח ולפעול בשקיפות.
אבל, מה הקשר בכלל בין ספורט לשינוי אקלים?
ועידת האקלים העולמית מתקיימת בימים אלו בגלזגו, סקוטלנד, לאחר קיץ עתיר אסונות אקלים בעולם (שריפות בסיביר, ביוון, בארה"ב ובישראל; שטפונות בסין ובאירופה; גל חום קיצוני עם מאות הרוגים בצפון אמריקה; בצורות, יובש וטמפרטורות קיצוניות), ועל רקע דו"ח שפרסם הפאנל הבין ממשלתי לשינוי אקלים שמצייר תמונה מדעית חד משמעית ועגומה במיוחד: שינוי האקלים הוא יציר ידי אדם, הוא כאן, ואם לא נפעל עכשיו התוצאות תהיינה קטסטרופליות.
כשזוהי תמונת המצב ברור כי לאף אחד אין פטור. לא למדינות שחושבות שהן קטנות ולכן לכאורה לא משנה כמה הן פולטות ואפשר לדבר רק טכנולוגיה, ולא לאף סקטור, גם אם אינו "חשוד מיידי" דוגמת אנרגיה, תחבורה או תעשיית המזון מהחי.
על כתפי עולם הספורט מונחת אחריות משולשת – גם ההשפעה הישירה של הפעילות הספורטיבית בעולם על פליטת גזי חממה, גם האחריות לשלומם ולבריאותם של האתלטים, השחקנים והאוהדים, וגם – האחריות שמגיעה עם הזכות להיות מוקד הערצה ומודל לחיקוי למספר עצום של אנשים מסביב לעולם.
בפאנל מיוחד שנערך בנושא בוועידה ב-3 בנובמבר, הוצג סקר שנערך על ידי ארגון World Athletics, לפיו כ-80% (!) מהספורטאים מודאגים מאוד משינוי אקלים. 51% הצהירו שהם חווים כבר כיום את השפעות שינוי האקלים. מעניין לשער מה היו יכולות להיות התוצאות של סקר מעין זה בקרב ספורטאים ישראלים.
בפאנל עלה גם הצורך בשיתוף פעולה בעולם הספורט כדי לקדם את העמידה ביעדים – בין היתר בעבודה מול ספקים וברכש. קמפיין משותף לרשת סקיי ולפרמיירליג שנערך לפני שלוש שנים בנושא הפחתת השימוש בפלסטיק חד פעמי מראה כי כשהמטרה ברורה, גם יריבות מושבעות יכולות לשלב ידיים ולקדם הרבה יותר ממה שכל אחת היתה מצליחה בנפרד.
יתכן שיש בכך מסר חזק גם למנהיגי המדינות היושבים באולמות המשא ומתן, לקראת גיבוש מנגנון עולמי שיוכל למתן את משבר האקלים ולמנוע את האסונות הצפויים.
ובארץ? לאחרונה, נראה שיש שינוי בשיח הממשלתי לעניין משבר האקלים, שינוי שחייב לבוא לידי ביטוי בשטח, ולא רק במילים – בחוק אקלים, בתוכניות פעולה ובתקציבים. עולם הספורט הישראלי לעומת זאת, נראה שעדיין שרוי בתרדמת עמוקה. אף מועדון או ארגון לא לוקח חלק בהתחייבות לאיפוס הפליטות וגם ברמה הציבורית – אין כמעט שיח בנושא, וחבל. האהדה והקשב הציבורי שהספורטאיות והספורטאים הישראלים זוכים להם יכולים להיות קטליזטור אדיר לשינוי מציאות חיינו.
עו"ד תמי גנות היא סמנכ"לית ארגון אדם טבע ודין
