ביל ראסל - הכוח המשמעותי ביותר ששינה את המשחק
ביל ראסל - הכוח המשמעותי ביותר ששינה את המשחק
ראסל, שמת אמש, היה אחד מהאנשים החשובים ביותר לספורט המקצועני ב-NBA. האדם ששיאי הניצחונות שלו כנראה אף פעם לא יישברו. אחד מהגדולים בכל הזמנים. לבטח הווינר הגדול בכל הזמנים
ב-1956 ביל ראסל, הסנטר הצעיר של בוסטון סלטיקס, פרסם מאמר מרתק בספורטס אילוסטרייטד ובו כתב על "החוקים" שלו לניצחונות במשחק כדורסל.
החוק הראשון, במילותיו של ראסל: "אתה חייב לגרום לשחקן היריב לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה. איך? אתה צריך לגרום לו לחשוב. אם הוא חושב במקום לעשות, הוא שלך. בכדורסל אין זמן לחשוב. 'זה קרה, זה מה שצריך לעשות הלאה'. בזמן שחושבים על הפיסוק של המשפט, זה כבר מאוחר מדי".
החוק השני: "אתה חייב קילר אינסטינקט. אם אין לך את זה, תשכח מכדורסל ולך לפסיכולוגיה חברתית או משהו. אם אתה תוהה אם יש לך את זה, אין לך את זה. בלי רכים בבקשה. קילר אינסטינקט, לפי ההגדרה שלי, זה היכולת לזהות ולנצל חולשה אצל היריב.
ויש תתי-חוקים פסיכולוגיים לחוק הזה: תמיד תאתגר רוקי. אם אתה קולע עליו והוא חושב שאולי קלעת בגלל שאתה ביל ראסל הסופרסטאר, הוא שלך לנצח. אפשר לענוד אותו כמו תכשיט זול; תמיד תאתגר שחקן וותיק". לדברי ראסל, בשנתו הראשונה בכדורסל המקצועני הוא שיחק נגד השחקן הוותיק ג'וני קר: "חסמתי אותו כל כך הרבה פעמים שהוא התפרע מזעם. הוא כל כך כעס שזה הוציא אותו מהמשחק. וברגע שהוא נרגע, הוא שינה את סגנון הקליעה שלו כששיחק נגדנו. סוג של פסיכולוגיה הפוכה" (יש לציין שראסל היה משגע את היריבים שלו על המגרש. הוא ידע איזה שחקן מתעצבן מנשימות חזקות מדי, למשל, והיה עושה את זה. הוא היה יודע איפה שחקנים אהבו לקבל את הכדור ולא נתן להם לקבל שם את הכדור, הוא היה מפעיל כל "גימיק פסיכולוגי" כדי להיכנס מתחת לעור של היריב - א"ד).
החוק השלישי של ראסל: "היה חמוד, אבל לא מתרפק. כוונתי היא שצריך להיות נחמד כל הזמן אבל כשזה לא עובד, מרפק לצלעות אומר המון. זו פסיכולוגיה משכנעת. אבל אלו דברים שצריך לעשות רק לעיתים נדירות" (יש לומר שביל ראסל ידע לרכך יריבים גדולים, היה מתיידד איתם, מבלה איתם מחוץ למגרש, אבל בזמן משחק, לא ראה אותם ממטר והפך את זמנם על המגרש לסיוט. הם לא ממש ידעו איך לאכול את זה, אבל ראסל היה עושה כל מה שחוקי כדי לנצח).
החוק הרביעי: "זכור, כדורסל הוא משחק של הרגלים. כשאתה הופך לטוב במשחק, אתה מפתח הרגלים מסוימים. ולכן אם אתה גורם לשחק לסטות מאותם הרגלים על ידי הפחדה, יש לך אותו. ואוסיף גם עוד סיטואציה פסיכולוגית. בכל משחק יש נקודת מפנה קריטית. זה מגיע כשאתה מוביל ב-8 ולהם יש את הכדור. עכשיו, אם הם קולעים, הם בפיגור של 6 בלבד. אם אתה קולע, אתה עולה ליתרון של 10 והמשחק בדרך אלייך, כן? אז אם אתה מאמין לזה, עבדו עלייך. הרבה שחקנים חושבים שזה נכון, וזה פשוט לא. אם אתה מתחיל להאמין שדברים כמו זה הם נקודות מפנה, אתה הולך לאיבוד. אתה משחק את הכי טוב שלך. עד הסוף".
לראסל היו עוד כמה חוקים, שחוקק לעצמו אחרי כמה שנים בליגה. למשל, "המדד היחיד שמשנה לי זה כמה אני משפר את חבריי לקבוצה". הוא גם כתב ספר על חוקים למנהיג. 1. להקשיב יותר מאשר לדבר; 2. לגרום לכולם להביע את דעתם; 3. דע איך להיות מובל גם; 4. קבל אחריות על הכל. 5. כל המנהיגים הם חלק ממשהו גדול מהם.
ראסל אסף את החוקים והסיפורים הרבים שסיפר משנים בכדורסל. כשחקן תיכונים הוביל את הקבוצה - עם חמישייה של שחורים - לאליפות. הטיפ החשוב ביותר של המאמן שלו אז, ג'ורג' פאוולס, היה שאסור לשחקנים השחורים להתרגז - לא משנה מה יקרה על המגרש או מחוצה לו. "אם אתם תתרגזו ויתחילו מכות, זה יגמר במהומה ויאשימו אתכם. אני לא אומר זאת כדי להרגיז אתכם. זו המציאות" אמר להם. ראסל למד מזה הרבה על קור רוח מצד אחד אבל גם על חוסר ההוגנות שיתמודד איתו לאורך הקריירה שלו.
ראסל גם כתב על כך שיום לפני גמר המכללות נכנס לחדר האוכל עם חבריו לקבוצת הקולג', וכולם היו מאושרים ורועשים. הם ראו את שחקני הקבוצה הבכירה באומה, UCLA, יושבים בארוחת ואוכלים בשקט מופתי. זה היה חוק של המאמן שלהם - לא מדברים במהלך סעודה. ראסל וחבריו לקבוצה צחקו ושרו במהלך הארוחה, ושחקני UCLA נלחצו עוד יותר מהרוגע והאושר של היריבים מסן פרנסיסקו. UCLA הובסו על ידי ראסל וחבריו.
ראסל גם זיהה את הגיבוש המיוחד בקבוצתו בקולג', למד מזה ולקח את זה למקצוענים.
ל-NBA ראסל נכנס כסנטר ייחודי. הוא לא היה קלע מצטיין, אבל היה ריבאונדר היסטורי. לחבריו לקבוצה אמר: "אני לא קולע טוב כמו סנטרים אחרים אבל אני תופס ריבאונדים טוב יותר מאחרים. אני אתפוס ריבאונד ואמסור לכם להתקפה מהירה". בוסטון שלו שיחקה כדורסל שמבוסס על תנועה והתקפות מהירות ולא על מסירת הכדור לאיש הגדול כדי שיקלע מתחת לסל כמו ששאר קבוצות הליגה שיחקו. זה היה יתרון משמעותי לסלטיקס של ראסל.
היכולת ההגנתית של ראסל, הוא היה חוסם זריקות אגדי, שינתה את עמדת הסנטר. "הוא השחקן החכם ביותר ששיחק את המשחק והמנהיג האולטימטיבי" אמר עליו ביל בראדלי, הסנטר של ניו יורק ניקס בשנות השישים. והוא ידע שהוא חדשן וזיהה איך להיות דומיננטי במשחק". "הוא היה הכוח המשמעותי ביותר ששינה את המשחק", הסביר רד אאורבך, מאמנו ושותפו בבוסטון סלטיקס.
אי אפשר להתווכח עם הדברים של בראדלי ואאורבך על ראסל.
החוקים וההתנהלות של ראסל הובילו לניצחונות. חד וחלק. הוא זכה באליפויות בתיכון ובקולג' עם הקולג' היחיד שהציע לו מלגה. הוא זכה ב-11 אליפויות NBA עם אותה קבוצה - שיא שכנראה לא יישבר אף פעם. הוא עשה זאת ב-13 עונות. בין השאר זכה ב-8 אליפויות רצופות. רק שתי קבוצות בהיסטוריה של הספורט האמריקאי זכו ב-5 אליפויות רצופות (ניו יורק יאנקיז בבייסבול ומונטריאול קנדיאנס בהוקי קרח). ב-NBA זה כמעט בלתי אפשרי לזכות ב-3 אליפויות רצופות בגלל העומס והשחיקה הפיזית והמנטלית. שחיקה פיזית ומנטלית שראסל ידע להתמודד איתה טוב יותר מכל אחד בהיסטוריה.
כאינדיבידואל המספרים שלו לא מרשימים במיוחד, אבל זה אף פעם לא שינה לו. הנתון היחיד ששינה לו זה הניצחון. ואם היה צריך 30 נק' ו-40 ריבאונדים שלו כדי לנצח את לוס אנג'לס לייקרס במשחק מספר 7 ב-1962 זה מה שעשה.
לא היה וככל הנראה לא יהיה ווינר כמוהו.
את הווינריות הזו לקח גם מחוץ למגרש. הוא נכנס לליגה עם חוק לא כתוב שאוסר על קבוצות להחתים יותר משני שחקנים שחורים, איגוד השחקנים היה חלש, והשחקנים השחורים של הקבוצות, במשחקי חוץ, היו צריכים לישון באכסניות ואסמים בזמן שחבריהם ישנו במלונות. הרבה בגלל פעולות ומחאות שלו, הוא סיים את הדרך שלו בבוסטון סלטיקס עם חמישייה של שחורים, שישנים במיטות שאף שחור לא התקרב אליהן לפניהם. הוא עצמו היה המאמן השחור הראשון שנבחר לאמן קבוצה בליגות הגדולות של ארה"ב. הוא היה זה שגיבש את השחקנים לפעולה קולקטיבית נגד הבעלים באולסטאר 1964, מה שהוביל להפיכת איגוד שחקני ה-NBA לאחד מהאיגודים החזקים בארה"ב.
וכ-60 שנה לפני שכל שחקן NBA מנסה לקדם מטרה חברתית, ביל ראסל שיתף פעולה עם פעילים שחורים בולטים כמו מרטין לות'ר קינג' ג'וניור ומוחמד עלי כדי לקדם את זכויות האדם של האדם השחור בארה"ב. הוא ניהל קייטנות כדורסל לילדים שחורים ולבנים במיסיסיפי תחת עיניהם הפקוחות ורוביהם השלופים של ה-KKK. הוא הכריז שיפרוש מהמשחק אם זה מה שצריך לעשות כדי לקדם את זכויות האדם של האדם השחור בארה"ב והוא היה נוכח בנאום המפורסם של לות'ר קינג' ג'וניור ('יש לי חלום") וגם נשא את ארונו אחרי שנרצח.
ב-2011 קיבל את מדליית החופש של נשיא ארה"ב מברק אובמה. זה כנראה התואר האינדיבידואלי שהסכים לקבל כי כדורסל היה משחק קבוצתי וביל ראסל שנא תארים אישיים (זכה וסירב לקבל 5 תארי MVP). את הכניסה שלו להיכל התהילה דרש לעשות במגרש של בוסטון רק עם חבריו לקבוצה - וללא קהל. כי זה לא משנה מה חושבים עלייך מבחוץ, מה שמשנה זה הקבוצה.
הוא גם לא חשש להביע את עצמו אף פעם. לא פעם מתח ביקורת על הגזענות ב-NBA, גם במאמרים וגם בשיחות עם בעלים. בעקבות דעותיו הנוקבות זכה לאיומים על חייו וונדליזם בביתו. ב-FBI במסמכי המעקב שהכינו על פעילי זכויות אדם, כינו אותו "שחור יהיר".
הוא, כמובן, היה הרבה יותר מזה. הוא היה נכד של האיש הראשון שבנה בית ספר לשחורים בלואיזיאנה, היה לו צחוק רועש ומתגלגל, היה לו מוח מבריק וביקורתי עד יום מותו, הוא היה אינטלקטואל שכתב מספר ספרים וכבר בגיל צעיר חשף את עולמו הפנימי העשיר. הוא היה מהפכן בכדורסל וגם מחוצה לו, הוא היה מנהיג דגול שעדיין צריך ללמוד ממנו מנהיגות, הוא היה הענק שעל כתפיו ישבו כל הכוכבים האחרים ב-NBA.
ראסל היה הכוח המשמעותי ביותר ששינה את המשחק.
