לקראת הסכם עבודה ב-NBA: העתיד הוורוד של הליגה עשוי להוביל לפשרה היסטורית
לקראת הסכם עבודה ב-NBA: העתיד הוורוד של הליגה עשוי להוביל לפשרה היסטורית
בימים אלו מתקיימים דיונים על הסכם העבודה הקולקטיבי של שחקני ה-NBA. אמנם שחקני הליגה כבר לא פושטים רגל אחרי פרישתם כפי שהיה נפוץ בעבר, אך הם עדיין מעוניינים לשנות את יחסי הכוחות ודורשים כעת נתחים של ממש בבעלות על קבוצות הליגה - וייתכן שהם גם יקבלו זאת
15 לדצמבר 2022 הוא תאריך חשוב עבור ה-NBA. זה היום האחרון בו אפשר לסיים, רשמית, את הסכם העבודה הקולקטיבי של איגוד השחקנים עם הליגה והבעלים של הקבוצות (CBA). לפי הדיווחים, בימים אלו מתקיימים דיונים על הארכת החוזה ועל ההשפעה שלו על יחסי העבודה בין השחקנים לקבוצות שלהם ובעצם על עתיד הליגה.
לפי דיווחים בארה"ב, יש מספר חילוקי דעות שצריך ליישב לפני שממשיכים את העבודה המשותפת. בעלי הקבוצות, למשל, ממש לא אוהבים את העובדה ששחקנים חותמים על חוזה חדש לארבע שנים ואחרי חצי עונה קשה דורשים לעזוב (ע"ע קווין דוראנט). עם זאת, יש לציין שגם קבוצות עושות את זה לשחקנים (ע"ע בלייק גריפין בלוס אנג'לס קליפרס), כך ש"נאמנות" היא לא באמת עניין להסכמי עבודה קולקטיביים אלא בעיקר נורמה דו-צדדית.
עניין אקטואלי נוסף הוא שהשחקנים היו מאוד לא מרוצים מהעונש הקל יחסית שהטילה הליגה על רוברט סארבר, הבעלים של פיניקס סאנס, שהתנהל בצורה גזענית והשפיל לא מעט עובדים בתוך המערכת של הקבוצה שלו בשני העשורים האחרונים. הליגה קנסה אותו ב-10 מיליון דולר - הקנס המקסימלי, והשעתה אותו לשנה. השחקנים דרשו הרחקה לצמיתות מהליגה וגם שימכור את הקבוצה - בדומה לדונלד סטרלינג ולוס אנג'לס קליפרס. אמש הודיע סארבר שהוא נכנס להליך חיפוש רוכש לקבוצה.
אחד הנושאים שככל הנראה יגיעו להסכמות לגביהם די מהר הוא גיל הכניסה לליגה. ב-2005 הוחלט ששחקן מתחת לגיל 19 לא יוכל לשחק בליגה, מה שחייב שחקנים רבים להיות לפחות שנה אחת בקולג'. כעת הוא צפוי לרדת חזרה ל-18, מה שיאפשר לבחור בדראפט שחקני תיכונים. זה עשוי להיכנס לתוקף כבר בדרפאט 2024.
כמו כן, ההסכם יכלול סעיף שמחייב את הליגה לשים דגש רב יותר על הבריאות המנטלית של השחקנים. מדובר במהלך חסר תקדים בספורט העולמי. ה-NBA ואיגוד השחקנים יסכימו שבדו"ח הפציעות והבריאות שמגישות הקבוצות לליגה תופיע האפשרות להודיע על כך ששחקן לא יכול לשחק בגלל עניין מנטלי או נפשי. הטיפול בבעיה הזו ייחשב בדיוק כמו פציעות גופניות - ויש לכך השלכות על השכר מצד אחד, ומצד שני גם על הטיפול ששחקן מעוניין לקבל. במקרה של פציעה גופנית, שחקן יכול כיום לדרוש דעה שנייה וללכת לרופא פרטי. המדיניות החדשה תאפשר לשחקנים לטפל בבעיות מנטליות ונפשיות בעצמם, ובתמיכת הקבוצות.
עוד דנים הליגה והשחקנים בקנסות גדולים יותר על קבוצות שמשלמות מעל תקרת היוקרה. זה נושא נפיץ, כי מס היוקרה מאפשר לקבוצות משווקים גדולים לקיים קבוצות גדולות ועמוקות הרבה יותר משל קבוצות משווקים קטנים יותר. השחקנים נהנים מהאופציה לשלם להם מעל תקרת היוקרה, אבל ייתכנו שינויים בעניין הזה.
השיחות, שמובילים נציב הליגה אדם סילבר ונציגת איגוד שחקני ה-NBA טאמיקה טרמאגליו, מתוארות כ"חיוביות". אך נראה שהנושא הנפיץ ביותר הוא הדרישה של השחקנים למה שמכונה "עושר דורי" (Generational Wealth), שהוא היכולת להעביר הון בין דורות.
צריך לצאת מעולם הספורט רגע כדי להבין את הרקע לסיפור הזה. בארה"ב, המילניאלים, בני דור ה-Y שנולדו בשנות ה-90-80, הם רוב כוח העבודה בארה"ב כיום (56 מיליון איש מתוך כ-158 מיליון), ולמרות זאת הם מחזיקים רק ב-4.6% מההון האמריקאי, כאשר הבומרים (נולדו בין 1946 ל-1964) מחזיקים בהון גדול פי 10. בני דור ה-X (ילדי 1965 עד 1980) מחזיקים בהון גדול פי 5.5 מהם.
המילניאלים מרוויחים לפחות 20% פחות מבני הדור שקדם להם. זה ככל הנראה קשור מאוד למדיניות המס והשכר המינימלי בארה"ב. כמו כן, לפי החישובים לרבים מהם לא תהיה פנסיה מספקת ומחירי הדירות והנכסים לא מאפשרים להם לרכוש נכסים.
הפערים האלה גדלים עוד יותר כשמכניסים נתונים על המוצא האתני של המרוויחים. ב-2019 העושר החיצוני של משפחה שחורה עמד על 24,100 דולר. העושר החיצוני של משפחה לבנה עמד על 189,100 דולר. כלומר, המשפחה השחורה הממוצעת שווה 12.7% ממשפחה לבנה ממוצעת, פער שנגרם הרבה בגלל מדיניות גזענית בשנות ה-60-50 בארה"ב, שמנעה ממשפחות שחורות לרכוש דירות שסובסדו על ידי ממשלת ארה"ב.
רוב השחקנים ב-NBA גדלו בקהילות שחורות מוחלשות להורים ולמשפחות ללא נכסים. הם מודעים לחלוטין להבדל בין להכניס כסף לבין להיות בעל הון דורי או בעל אמצעים. זה שינוי מהותי מלפני כמה שנים, אז שחקני NBA היו מסיימים את הקריירה כמיליונרים ושנתיים לאחר מכן 60% מהם פשטו את הרגל - כך לפי מחקר של ספורטס אילוסטרייטד ב-2009.
כיום השחקנים, גם בסיוע הליגה והסכמי השכר הקיבוציים, כבר לא פושטים רגל אחרי פרישתם. יש להם פנסיה בריאה, הם משקיעים סכומים בחברות ובסטראט-אפים, הם חותמים על חוזים גדולים כאנשי תקשורת ומקימים חברות בעצמם. אבל הם עדיין מעוניינים לשנות את יחסי הכוחות, ויחסי הכוחות תלויים בנכסים.
המילה "שותפות" בין הליגה לשחקנים אפיינה את השנים האחרונות בליגה. ההכנסות התחלקו כמעט שווה בשווה בין הבעלים לשחקנים - כשהשחקנים נהנים מ-50% או יותר מההכנסות. השחקנים, שגם דרשו מהליגה להפסיק להשתמש בביטוי "בעלי קבוצות" ולשנות אותו ל"מושלי קבוצות" בגלל רגישויות היסטוריות (לבנים היו "בעלים" של עבדים שחורים בארה"ב), דורשים כעת נתחים של ממש בבעלות על קבוצות הליגה.
בשיחות המתקיימות בין הליגה לאיגוד מדברים על הקמת קרן מיוחדת לשחקנים, שבאמצעותה הם יוכלו להיכנס כשותפים למבנה הבעלות של קבוצות. "יצירת הון דורי היא חשובה מאוד לפרק הבא של האיגוד", אמרה טרמאגליו לאת'לטיק השבוע. "היסטורית, התרכזנו ביצירת כסף, אבל כולנו יודעים שבשביל להיות עם כסף, צריך להשקיע. לחשוב על התרומה של השחקנים למשחק זה לא רק לחשוב על איך הם מקבלים שכר, זה גם לקבוע איך לייצר מבנים שיתרמו לשוויוניות. זה יכול להיות מכירת קבוצה, זה יכול להיות הכנסה מובטחת ליותר מארבע או חמש השנים של ההסכם הקיבוצי. זה נרחב, ואני לא חושבת שהיסטורית בדקנו את זה. הכל היה כאן ועכשיו".
האיגוד טוען, ובצדק, שיש שחקנים שאפשר לייחס להם הרבה מצמיחה בשווי של קבוצה מסוימת. קליבלנד קאבלירס, למשל, לא היתה שווה 1.65 מיליארד דולר בלי לברון ג'יימס. לפי בדיקה של בלומברג ב-2014, ייתכן שלברון ג'יימס אחראי ליותר ממיליארד דולר מהשווי של הארגון. לברון ג'יימס קיבל שכר מקסימלי בקליבלנד, אבל זה יוצא פחות מ-40 מיליון דולר בשנה. אפשר גם לתת לסטף קרי הרבה מהקרדיט על כך שגולדן סטייט ווריירס הפכה מקבוצה ששווה בקושי 500 מיליון דולר לקבוצה ששווה כיום יותר מ-5.5 מיליארד דולר. לפי החישובים, סטף שווה כיום 160 מיליון דולר.
האיגוד והשחקנים, כאמור, מעוניינים שתהיה להם את האופציה ואת התמיכה של הליגה להיכנס כבעלים לקבוצות שהם אחראים כל כך לשווי שלהן. זה אומר שצריך להניח תשתית חוקית ומעשית לזה - הקמת קרן משותפת לליגה ולשחקנים וחוקים שיאפשרו רכישת אחוזים על ידי שחקנים. "אנחנו רוצים הזדמנות שווה ולקבל יחס שווה והוגן", נמסר מהאיגוד, שתחת טרמאגליו חושב בצורה יותר הוליסטית על המקום של השחקנים בתעשיית הכדורסל.
ייתכן שזה עשוי להיות נושא שהבעלים לא יהיו כל כך מעוניינים להתפשר עליו. אחרי הכל, השווי של הקבוצות תמיד היה, היסטורית, שלהם. העניין הוא שלמרות חילוקי הדעות - חלקם, כאמור, מהותיים - אף אחד לא יפוצץ את המשא ומתן. לא נראה שמישהו ירצה לקלקל את הכיוון שהליגה הולכת אליו - כיוון טוב ומלא בכסף.
בקרוב תודיע הליגה על הסכמי זכויות שידור חדשים שיכנסו לתוקף מ-2024/25. ההערכות הן שההסכמים יהיו שווים 75 מיליארד דולר ל-9 שנים (עלייה מ-24 מיליארד דולר בהסכם הקודם). כמו כן, הליגה מתכננת להתרחב ל-32 קבוצות, כשהרחשים הם שיוקמו קבוצות בלאס וגאס ובסיאטל. בעקבות ההגלה צפויה הליגה להכניס באופן מיידי 2.5 מיליארד דולר מכל קבוצה - זו הכנסה של 5 מיליארד דולר שיותר ממפצה על כך שבטווח הארוך הכספים יחולקו ב-32 ולא ב-30. כמו כן, שתי הקבוצות הנוספות - בטח בלאס וגאס ובשוק שצמא לכדורסל כמו סיאטל - יובילו להגדלת ההכנסות של הליגה מהסכמי זכויות שידור מקומיים, חסויות וכרטיסים.
העתיד הכלכלי של ה-NBA נראה ורוד. בגלל האופטימיות הזו ייתכן שיגיעו לפשרות היסטוריות של ממש בין שחקנים לבעלים.
