פרשנותתשכחו מערן זהבי: זה היה הרגע הכי משמעותי לכדורגל הישראלי השבוע
פרשנות
תשכחו מערן זהבי: זה היה הרגע הכי משמעותי לכדורגל הישראלי השבוע
אפשר להמשיך להתקשקש עד מחר על שחקני הנבחרת או המאמן - הכל הבל הבלים; הרגע החשוב ביותר לכדורגל הישראלי השבוע בכלל לא היה במשחק בסקוטלנד
אז זה היה הרגע שלמדתי ממנו הכי הרבה על הכדורגל הישראלי השבוע. וזה לא היה רגע בהאמפדן פארק.
השבוע הייתי עד לשיעור כדורגל לכ-15-20 ילדים בני 4-5. לא אכתוב בדיוק איפה - כי זו בעיה שקיימת בכל הארץ. וזה גם ממש לא רלוונטי. ואני יודע שמאמן הילדים ממש לא אשם.
השיעור, אימון כדורגל ראשון-שני לרוב הילדים, התחיל עם 3-5 דקות של הקראת שמות. לא משחקון (נניח, אני מוסר לך את הכדור, אתה אומר את השם, ומוסר לי חזרה). פשוט הקראת שמות: דני, כאן; אריק, כאן; ירון, כאן.
אחר כך: 5-10 דקות "חימום". ריצב מקצה אחד של המגרש לשני בכל מיני צורות: רגליים לטוסיק, רגליים למעלה, צעדים רודפים וכו' - שוב, לא כתחרות או כמשחק כיפי. בשלב הזה שני ילדים כבר עזבו את המגרש כי היה משעמם. אגב, המגרש עצמו - במתקן חדש יחסית - היה שבור, מלא סדקים, מלא בלכלוך בצדדים, קיקיוניים שמציצים מעבר לגדר. הכדורים לא היו קטנים ומותאמים לילדים - אלא בגובה של הברך שלהם לפחות. השערים לא היו קטנים אלא שערי כדוריד בוגרים.
אחר כך, במשך 10 דקות הילדים עמדו בשורה והיו צריכים לעבור קונוסים עם הכדור (לא בידיים!) ולבעוט לשער. הילדים חיכו דקות ארוכות, צמודים זה לזה, בתור כדי לעשות פעולה שלא ממש הראו להם איך לעשות. מן הסתם, הילדים התחילו לדחוף אחד את השני בזמן שחיכו לניסיון הבעיטה שלהם. בזמן הזה עוד כמה ילדים עזבו את המגרש. מצ'עמם.
אחר כך, במשך 10 דקות המאמן חילק את הילדים לקבוצות ואז זרק לכל קבוצה את הכדור קדימה, כשמי שמגיע אליו ראשון יכול לרוץ איתו לשער ולכבוש. הילד הכי חזק ומהיר בכל קבוצה היה זה שהשיג את הכדור וכבש. האחרים רדפו אחריו. מי שלא ממש התעניין, לא ממש התעניין. שני ילדים נפלו ובכו. לפחות שניים.
אחר כך, במשך 10 דקות כל ילד קיבל כדור והתבקש לרוץ איתו ברחבי המגרש. לבדו. המאמן לא ממש הצליח לעבור בין כולם כי שני ילדים רבו אחד עם השני והלכו מכות על כדור ספציפי אז הוא היה צריך להפריד.
לאחר מכן, המאמן חילק את הילדים לשתי קבוצות, והם שיחקו כדורגל עד הסוף - כ-5-10 דקות. ונחשו איך זה נראה? הילד הכי גדול כדרר וכבש שערים. האחרים רדפו אחריו וניסו לקחת לו את הכדור. זהו, סוף השיעור.
לא היו תרגילי מסירות כדי לייצר אינטראקציה בין הילדים. המאמן לא לימד את הילדים לעשות דברים בסיסיים עם הכדור - למשל לשים עליו את רגל ימין, לשים עליו את רגל שמאל, ואז לעשות את זה מהר יותר... נגיד. המאמן לא הראה להם איך הם צריכים לבעוט או למסור. לא היו תרגילי קואורדינציה או תרגילי גמישות גופנית ומחשבתית. לא היו אמצעי עזר צבעוניים וכיפיים שמותאמים לאימון ילדים - סתם לדוגמה, בלון שהם צריכים להקפיץ 5 פעמים לפני שהם מוסרים לחבר. פשוט לא היו באימון הרבה דברים שאפשר לראות בכל אימון ילדים בני 3-4-5 במקומות אחרים בעולם.
הילדים, מן הסתם, לא נהנו מהאימון. הם לא קיבלו ממנו שום דבר. לא ברמה הערכית, לא ברמה החינוכית, לא ברמה הכיפית, לא ברמה "המקצועית". הילדים לא ממש דיברו על הרצון העז שלהם להגיע לאימון הבא. לאימון הבא הגיעו בערך 10-15 ילדים.
אין מה להאשים את המאמן - ילד בעצמו, שלדעתי אף פעם לא אימן ילדים לפני האימון הזה. באירופה, בדיוק אותו סוג של אימון עם אותו מספר ילדים, יהיה עם 2-3 מאמנים/מאמנות. אחד בוגר ושניים צעירים שלומדים את המקצוע. והמקצוע הוא "אימון ילדים" - לא "אימון כדורגל".
באמת שאפשר להתקשקש עד 2040 על זה שערן זהבי זורק את האחריות על שחקני ההגנה, שמאמן הנבחרת הוא לא באמת מאמן (הגיע לכאן בכלל להיות מנהל ספורטיבי), ושלא הזמינו את הליגיונר ההוא או לא פתחו עם הקשר האחורי הזה והחליטו ללכת על חלוץ דני X ולא ירון Y - אבל באמת שזה שטויות במיץ.
עד שלא תהיה כאן רפורמה מקיפה שתיגע בשורשים של המשחק, שתדחוף מאמנים רציניים - אנשי חינוך ערכיים - לכדורגל ילדים; רפורמה שתשפיע על הנגיעה הראשונה של הילד הישראלי בכדור; רפורמה שתוודא שהמגרשים (בצפון תל אביב או בירוחם) לא יהיו חורבות; רפורמה שתוביל להקמת מועדוני ספורט ושילוב משמעותי יותר של הספורט בחיי היום-יום של הילדים בישראל, רפורמה לאומית מקיפה רצינית ואמיתית - אז הכל הבל הבלים. אולי נגיע בטעות לאיזה טורניר גדול אבל מבחינת כדורגל נישאר במדבר עוד 50 שנה.
