חצי גמר היורו: כפיים לדנמרק, כבוד לאנגליה
חצי גמר היורו: כפיים לדנמרק, כבוד לאנגליה
האנגלים יודעים בדיוק איך הם רוצים לשחק. בחרו את השחקנים המתאימים ביותר לשחק את המשחק שלהם והם בגמר ראשון ב-55 שנים
לפני הברכות שמגיעות לאנגלים, צריך לעצור ולמחוא כפיים לנבחרת דנמרק. הנבחרת של קספר יולמאנד פתחה את היורו עם אסון. כריסטיאן אריקסן, כוכב העל של הנבחרת, קרס וכמעט מת על המגרש. אופ"א הכריחו את חבריו ההמומים לקבוצה לחזור לשחק. זה מה שעשו ואז הפסידו לפינלנד. במשחק השני שלהם הפסידו לבלגיה. ואולם, ללא כוכב העל שלהם ובלי שום כוכב בעל שם עולמי אך עם כדורגל מגובש, חיובי וחכם, הדנים הגיעו עד חצי הגמר. איך הם עשו זאת?
לעמים הנורדים יש מילה: "hygge" (הוגה). המשמעות שלה, בתרגום חופשי, היא 'חמימות, עליזות או אושר משמעותי'. המילה מבטאת תחושת סיפוק מהחיים וקשורה מאוד לאיכות החיים ורווחה שנהנים ממנה רוב אזרחי המדינות הנורדיות, ביניהן דנמרק. חוקרים טוענים ש-hygge היא חלק מהאופי הלאומי של דנמרק ואחת מהסיבות לכך שמדובר באחת מהמדינות המאושרות בעולם. השחקנים הדנים - אחרי הזעזוע הנורא של מקרה אריקסן - הציגו את ה-hygge במיטבו: כדורגל אופטימי, חדוות חיים ואושר. האוהדים בקופנהגן וביציעים, כהרגלם, הציגו את אותה התכונה.
דנמרק, כאמור, היו נהדרים לאורך הטורניר ולקראת הגמר דיברו על הזכייה ביורו 1992 כאל אירוע בעל משמעות גם לדור הנוכחי, שרובו לא זוכר בכלל את הטורניר בשבדיה. העניין הוא שהעיתונאים הדנים הסבירו שהמשמעות של אירועי קיץ 92' אינה מכבידה על הנבחרת הנוכחית אלא דווקא מראה לה מה אפשרי. הנבחרת ההיא מעניקה לה השראה. לאורך השנים זה לא משהו שאפשר היה לומר על הנבחרת שניצחה את דנמרק בחצי הגמר בוומבלי, נבחרת אנגליה - ותיכף נחזור אל זה.
מלבד אושר וחדוות חיים, הדנים גם הציגו ביורו הזה את מיקל דמסגארד - גאון כדורגל בן 21 - שמחירו, לשמחתו קבוצתו סמפדוריה, עלה לכיוון ה-50-60 מיליון יורו (מ-15-20 מיליון יורו). נגד אנגליה הוא כבש את הבעיטה החופשית הישירה הראשונה בטורניר היורו. הראשונה בנוק-אאוט של יורו מאז שזינאדין זידאן עשה זאת נגד ספרד ביורו 2000 (!). והבעיטה הזו העירה הרבה מהשדים שרודפים אחרי אוהדי נבחרת אנגליה מאז 1966.
***
הזכייה ההיא במונדיאל הביתי לא העניקה השראה לאנגלים אלא הכבידה עליהם לאורך השנים. היא הכבידה על שחקנים בטורנירים, היא מנעה מההתאחדות לעשות שינויים הכרחיים וניפחה את הציפיות מנבחרות בינוניות בצורה מוגזמת לחלוטין עד כדי הבאתן לשיתוק מוחלט מול הקבוצה האחרונה שניצחה אותם ביורו: איסלנד ב-2016.
האנגלים, בגלל שהמציאו את המשחק הזה שכל העולם מרותק אליו, תמיד הרגישו שהם מחויבים להוביל את הדרך - אך רק בדרך שלהם. גם כשכולם הלכו בדרך אחרת, לכדורגל אחר, האנגלים נותרו בעקשנותם במשחק שהם המציאו. בגלל זה האנגלים פספסו שנים על גבי שנים של אבולוציה בכדורגל ואז ב-1966, לעיני וומבלי משולהב, "הוכיחו" לעולם שהם הכי טובים בכדורגל ההוא, שהם המציאו. עם הכדורים הארוכים והשחקנים חסרי הכישרון. ומאז, כאמור, הם הרגישו מחויבים לעשות זאת שוב ושוב. מ-1966 ועד תחילת שנות ה-2000 בעצם, האנגלים לא שינו את גישתם לכדורגל. ולא שינו את הציפיות שלהם מעצמם.
אז השער ההוא של דמסגארד בטח הרגיש כמו פטיש ההיסטוריה שמורכב מציפיותיהם הלא ריאליות של דורות על גבי דורות של אנגלים. המעמסה ההיסטורית שוב עמדה להכריע כמה חבר'ה צעירים ומוכשרים, שבמועדונים שלהם מצטיינים, אבל עם החולצה בעלת הסמל עם שלוש האריות תמיד מאכזבים.
***
ואולם, הנבחרת הזו של גארת' סאות'גייט בנויה קצת אחרת בראש. אחרי הספיגה, הארי קיין סימן לכולם לחשוב. השחקנים האנגלים טובים יותר מהדנים. אנחנו יודעים זאת מאחר שהם משחקים במועדונים גדולים ועשירים יותר וגם רושמים הצלחות מקצועיות משמעותיות יותר. הם בכושר טוב יותר מהדנים, ביורו הזה הם טסו פחות מהם, הם מול הקהל הביתי ורבים מהם רשמו הצלחות במדי הנבחרות הצעירות של אנגליה.
באמת, שלא היתה להם שום סיבה לפחד מהדנים או לקפוא. וכך היה. האנגלים, למרות הפיגור המוקדם, החזירו את עצמם למשחק עם כדורגל טוב, לחצו את הדנים לרחבה שלהם וניסו לפתוח את ההגנה עם מסירות מתוחכמות ונגיעות חכמות ולא הרמות כדורים אנגליות לחלוץ הגבוה באמצע. לבסוף זו היתה מסירת עומק נהדרת של הארי קיין לבוקאיו סאקה (האנגלי הצעיר ביותר שפותח במשחק חצי גמר בטורניר גדול ותמונה שלו קופץ על מצוף בצורת חד-קרן הפכה למימ של הקיץ באנגליה) שהובילה לשער השיוויון - שער עצמי של סימון קר, מנהיג ההגנה הדנית.
***
במחצית השנייה, האנגלים השתלטו על המשחק. קספר שמייכל רשם 9 הצלות - הכי הרבה הצלות לשוער דני במשחק יורו אחד. אפילו יותר מאביו, פטר שמייכל. קספר גדל באנגליה ובוומבלי זכה בגביע האנגלי לפני כמה חודשים עם לסטר סיטי. הוא נראה כמעט בלתי ניתן להכנעה ובהארכה הוא אפילו עצר את הפנדל של הארי קיין, לפני שהחלוץ כבש את הריבאונד - שער הניצחון. זהו רגע משמעותי מאוד עבור הארי קיין. הוא התחיל את הטורניר רע. שלושה משחקי שלב הבתים הסתיימו ללא שער. מאז כבש בשמינית הגמר, רבע הגמר וחצי הגמר. ארבעה שערים. קיין וגארי לינקר הם החלוצים האנגלים היחידים עם 10+ שערים בטורנירים גדולים.
***
מי שהשיג את הפנדל המעט שערורייתי הוא ראחים סטרלינג. סטרלינג בן ה-26 גדל בצל של וומבלי כמהגר מג'מייקה. את הכדורגל שלו למד ברחובות לונדון. מוומבלי, כמעט מדי יום, היה צריך לקחת שלושה אוטובוסים במשך שעתיים כדי להגיע לאימונים בק.פ.ר. הוא שיחק בק.פ.ר ולא בארסנל הקרובה יותר כי אמא שלו חשבה שזה טוב יותר לו לשחק במועדון קטן שם יקבל טיפול יותר אישי. היא צדקה. כבר בגיל 16 עבר לליברפול והנסיקה שלא אף פעם לא נעצרה. בחצי הגמר הוא התעלל בהגנה הדנית, שבשלב מסוים קרסה מעייפות ופציעות. הוא הציק לה, העסיק אותה בכל רגע נתון ושבר אותה פעם אחר פעם. הוא רשם 10 כדרורים מוצלחים - יותר מאשר כל השחקנים על המגרש ביחד. ביורו 2020 לא היה מישהו שרשם יותר כדרורים מוצלחים ממנו במשחק אחד.
***
הדבר "המפחיד" באנגליה הזו הוא העושר בכישרונות שיש לאנגלים. סטרלינג, סאקה, ג'ק גריליש, ג'יידון סאנצ'ו, מרקוס רשפורד ופיל פודן. נראה שרק לפני מספר קטן של שנים היה להם רק את ג'ון בארנס שיכול לעבור מישהו בכדרור. היום יש לאנגליה ארסנל שלם של שחקנים כאלה.
***
ההתאחדות לכדורגל האנגלית ראויה להרבה קרדיט להצלחה האנגלית. ב-2012 רקמו תוכנית "ה-DNA של אנגליה" בו קבעו לנבחרות איך הן צריכות לשחק. נקבע, בעצם, "סגנון אנגלי" שאפשר לעצב איתו הרכבים מנצחים שעובדים ביחד שנים על גבי שנים באותה הצורה. יש לומר שרבים לעגו ל-"DNA של אנגליה" אחרי הכישלונות במונדיאל 2014 ויורו 2016 אבל תרבות לא משנים באופן מיידי - ובהתאחדות האנגלית הבינו זאת. היום, כך נראה, האנגלים יודעים בדיוק איך הם רוצים לשחק. בחרו את השחקנים המתאימים ביותר לשחק את המשחק שלהם והם בגמר ראשון שלהם ב-55 שנים. הפער הגדול ביותר בין גמרים עבור אומה.
***
ואחרי כל הברכות לכולם, מגיע גם פרגון עצום לגארת' סאותג'ייט. בתחילת העשור שעבר, הוא התבקש על ידי דן אשוורת', בזמנו המנהל המקצועי של ההתאחדות האנגלית, לעזור בעיצוב של סנט ג'ורג'ס פארק, בית הנבחרות האנגליות. לסאות'גייט, שהמעמסה ההיסטורית הפילה אותו ב-1996 כאשר החמיץ את הפנדל המכריע נגד גרמניה בחצי גמר היורו, לא היה רצון לחזור לאמן אחרי תקופה נוראית במידלסבורו, אבל הוא כן נתן את האימפוט שלו לההתאחדות. "אני זוכר שכשהגעתי לראשונה לפגישה בקשר לסנט ג'ורג'ס פארק דיברנו הרבה על הלחץ הגדול שיש על השחקנים האנגלים. על כך שהחולצה תמיד מרגישה כבדה. וחשבנו 'איך אנחנו יכולים להפוך את המקום הזה למקום שאנשים ירצו לבוא אליו, בכל שכבת גיל'. רצינו שיהנו מהאווירה ומהחוויה". לפי סאות'גייט: "התפיסה שאנחנו אנגליה, אנחנו יכולים להיות מתנשאים כי אנחנו אנגליה, היא מוטעית כי ילדים אנגלים, עם קשרים משפחתיים במדינות אחרות, יכולים לקבל החלטה לא לשחק עם אנגליה. אז חשבנו על איך אנחנו יכולים להפוך את המרכז של הנבחרת למקום שמעודד כיף, הנאה, רוגע וביצועים גבוהים - וכך למשוך אל המקום הזה שחקנים. חשבנו איך הופכים את הנבחרת למקום שהם רוצים להגיע אליו, לא חרדים ממנו".
סאות'גייט והנבחרת הצליחו במטרה הזאת. אנגליה שלו היא כבר לא פקעת העצבים עם שלושה אריות על החזה. אנגליה שלו מגיעה לגמר היורו הראשון בהיסטוריה שלה. זה יהיה משחקה ה-37 בטורניר. הכי הרבה משחקי יורו ללא גמר. רצף שלילי שנקטע בזכות שחקנים שלא קרסו תחת הכובד של החולצה. לא נראה אפילו שהרגישו את כובדה. ורק על זה מגיע הרבה מאוד כבוד לגארת' סאות'גייט.
