דעהאין כדורגל, אין ביטחון. אין סיבה להגיע לאצטדיון
דעה
אין כדורגל, אין ביטחון. אין סיבה להגיע לאצטדיון
איל שטרן, אוהד בית"ר ירושלים, נכח במרכז האירועים הקשים בבלומפילד ביום שני - אירועים שעשויים לשנות את פני המועדון שלו לתמיד. כעת הוא דורש מרשויות הכדורגל והחוק לתמוך באוהדי בית"ר ירושלים במאבקם נגד לה פמיליה. אם זה לא יקרה, המגרשים ישארו ריקים
למעלה מ-20 שנה אני פוקד את אצטדיוני הכדורגל בישראל כאוהד בית"ר ירושלים. קריית אליעזר, הקופסה והאורווה התחלפו בסמי עופר, אצטדיון היהלום והמושבה – ומבחינתי שום דבר לא השתנה. אלא שמצב הדברים בכדורגל הישראלי בכלל, ובפרט ביציעי בית״ר ירושלים, מאיים לשנות את זה. אירועי המשחק בתחילת השבוע בבלומפילד היו מופע אימים של אוזלת יד משטרתית, של היעדר אסדרה ושל תחום פרוץ שהוזנח במשך שנים. אירוע תרבותי מהנה שאמור להיות מיועד לכל המשפחה הפך לדבר מפחיד.
הייתי ביציע 10 בבלומפילד בשני בערב, ממש היכן שהתפתחה התגרה. אולי מדויק יותר לומר לינץ', כיוון שהוא היה במעמד צד אחד בלבד. לרגע חשבתי שאני במוקד של פיגוע לאומני, שלא ייתכן שהאלימות שהשתוללה שם ופשוט עוררה אימה בי ובעוד אלפי אוהדים אחרים – קרתה באצטדיון כדורגל. תחושת חוסר הביטחון, חוסר השליטה ואובדן הסדר לא יוצאת לי מהראש, אולם מעל לכל זה ניצבת טראומה קשה עוד יותר - והיא תחושת ההתקפה מבית. גדלתי ביציע המזרחי, אני פוקד אותו מדי שבוע כבר שנים, ודווקא שם מכל המקומות – הותקפתי. האירוע הזה הוא חמור בקנה מידה בינלאומי, ולא בכדי הוא הגיע לכל מהדורות החדשות ועיתוני הספורט ברחבי העולם - אבל אם בעוד שבוע-שבועיים, כשהמדינה כולה תעבור להתעסק בנושא בוער אחר, אבק האירוע ישכך ודבר לא ייעשה, אנחנו ניתקל בו שוב במוקדם או במאוחר.
הסיטואציה הקשה, בה חבורה של פורעים מכים באכזריות חייל צעיר ובחורה הסובלת מנכות, לא נולדה בשני האחרון. היא הגיעה על רקע שנים ארוכות של התעלמות, של אי-נקיטה בצעדים קשים מספיק והכלה בלתי מתקבלת על הדעת של ארגוני פשיעה לכל דבר, על ידי מוסדות הספורט והאכיפה בישראל. כך, כמו שראינו בישראל בכל כך הרבה תרחישים והזדמנויות, הכתובת ממש הייתה על הקיר. ארגון לה פמיליה היה צריך להתפרק ממזמן, בצו מנהלי, צו בית משפט או באמצעות הוראה חוקתית אחרת.
אולם המחדל לא מסתיים כאן. ביום שני, במשך קרוב ל-10 דקות קבוצת אוהדים של בית״ר ירושלים, ביניהם חיילים צעירים ובחורות, עמדו תחת מתקפה אלימה ופרועה ממש לעיני עשרות סדרנים, מאבטחים ושוטרים. אלה עמדו בחיבוק ידיים ואפשרו לכאוס להתרחש. לא נקפו אצבע. כל מהות תפקידם באצטדיון הוא לשמור על הסדר ולהעניק ביטחון לאוהדים, ובזה הם כשלו. אילולא אוהדים רבים היו נחלצים לטובת המותקפים, לא היה חסר הרבה שהאירוע היה מסתיים בתוצאות קשות יותר. חומרת הדבר מתחדדת כאשר לוקחים בחשבון את תגובתה האיטית של המשטרה גם לאחר מעשה. למעלה מ-12 שעות נדרשו לה כדי להגיע לבחורה שהותקפה ולגבות ממנה עדות, וגם זאת רק בעקבות ההד התקשורתי הנרחב שהאירוע גרר אחריו. שוב, אלופי העולם בחוכמה שבדיעבד.
קשה להפריז בחשיבות ההתמודדות עם הרעה החולה של אלימות בספורט הישראלי. אנחנו רוצים להגיע למונדיאל, לזכות במדליות ולייצר כאן דור חדש של ספורט ישראלי, אבל לכל הדברים האלה אין זכות קיום כאשר ארגוני פשיעה יושבים בטריבונות ומנהלים באלימות את המתרחש במגרשים. לא נדרשת כאן עוד תוכנית ממשלתית עם שם מפוצץ שתבלה את רוב זמנה בוועדות, אלא בצעדים קונקרטיים, נוקשים ומשמעותיים, שירחיקו גורמים עבריינים מהאצטדיונים ויעניקו ביטחון לרוב השפוי שבסך הכל רוצה לתת אהבה לקבוצה שלו ולראות קצת כדורגל.
בצער רב, אירועי הלינץ' בבלומפילד (וכן, כך יש לכנותם) יגרמו לעוד קרחות ביציעים הגם כך לא מלאים של הכדורגל הישראלי. אוהדים, בצדק יש לומר, ידירו את רגליהם מהמגרשים כל עוד הם לא מקבלים תחושת ביטחון וסדר. על כדורגל איכותי מזמן כבר ויתרנו, אבל כיצד קרה שגם חוויה בסיסית של צפייה במשחק באצטדיון הפכה לאירוע מאיים ולא נעים? משרד התרבות והספורט צריך לעשות בדק בית רציני לאור כל המחדלים הללו ולהבטיח שהם לא יישנו. לדאבוני, ניסיון העבר מלמד שהמקרה הזה אינו האחרון בשרשרת.
