קריסטל פאלאס עושה את הדבר הנכון
קריסטל פאלאס עושה את הדבר הנכון
במצב שבו כ-88% מהנערים - שמתנהלים כמקצוענים באקדמיות לכדורגל ומקדישים את חייהם למשחק - נפלטים בסוף ההכשרה, מוטלת על המועדונים אחריות מוסרית לסייע להם אחרי שהחלום התרסק. בינתיים רק בקריסטל פאלאס הרימו את הכפפה
לפי הנתונים של אקדמיות ברחבי העולם, 88% מהשחקנים במחלקות הנוער לא ישארו בכדורגל מעבר לגיל 18. מדובר במיליוני נערים, שמגיל 11-10 החיים שלהם נעים סביב כדורגל. הם חיים כמו כדורגלנים, מקפידים על תזונה נכונה, מקריבים זמן עם משפחה וחברים כדי לישון היטב לפני משחקים ואימונים, מתאמנים לפחות ארבע פעמים בשבוע, מקדישים זמן רב לחשיבה על העמדה וההתפתחות שלהם, צופים בלא מעט כדורגל וחיים בציפייה להפוך לכדורגלנים. אולם, רק 12% מהם ימשיכו בתלם הזה. הם יהיו מאמנים, מנהלים, שופטים, אפסנאים או שחקנים חובבנים בליגות הנמוכות. ומתוך אותם 12% רק 3% יגיעו לליגה מקצועית במדינה שלהם ככדורגלנים - ואפילו אחרי שיחתימו אותם על החוזה הראשון, לפחות 60% מהם לא ימשיכו בכדורגל המקצועני אחרי שתוקפו יפוג. רק 0.15% מאותם נערים שהחלו את דרכם בכדורגל המקצועני במחלקת נוער ירוויחו מעל 300 אלף דולר בשנה בחוזה אחד במהלך הקריירה שלהם. רק 0.025% מהם ישחקו באחת מחמש הליגות הגדולות באירופה.
אם יותר מ-88% מהנערים, שמתנהלים כמקצוענים במועדונים מקצועיים, לא הופכים בסוף ההכשרה לכדורגלים - ויש מעט מאוד שהם יכולים לעשות עם מה שלמדו בחייהם - אף שהקדשו אותם למשחק, נשאלת השאלה מה האחריות של אותם מועדונים למצבם בשנים אחרי שהם עוזבים את המשחק?
"כשמשחררים אותך, אתה צריך לשחות או לטבוע, אין אמצע", סיפר דבונטה רדמונד, שחקן אקדמיה של מנצ'סטר יונייטד ששוחרר מהקבוצה בגיל 22. "פשוט לא חשבתי שיהיה ככה...".
רדמונד עוד משחק כדורגל חצי מקצועני (בקידרמינסטר שבליגה השישית באנגליה), אבל הוא התקשה מאוד להתאושש מכך שלא קיבל הזדמנות ברמה הגבוהה יותר, אחרי שהתאמן עם בוגרי מנצ'סטר יונייטד. "לואי ואן חאל הזמין אותנו לאימון, והיה בסדר, אבל שוחררתי - וזה היה קשה", אמר ל-BBC. "הרגע שבו הבנתי שאני צריך עזרה קרה כשנהגתי ברכב. פשוט נסעתי, בלי לדעת לאן, והרגשתי זרם של פחד עצום שוטף אותי. עצרתי את הרכב ובכיתי. ואז אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אני מתקשה נפשית', אבל בגלל הרקע שלי - ואנשים מהרקע שלי לא ממש מתלוננים על דברים כאלה - הסתרתי את זה".
מבחינת רדמונד וכדורגלנים רבים אחרים, ההתמודדות הקשה ביותר היא עם הציפיות המרוסקות של המשפחה. "אתה מקריב את כל חייך למשחק, וכך גם ההורים שלך. אמא שלי הקריבה כל כך הרבה - שעות של עבודה, הרבה מאוד זמן וכסף היא הקדישה כדי שאהיה כדורגלן. בראש שלי אני חושב שצריך להחזיר את הכסף הזה. פתאום הבועה מתפוצצת, ואני מרגיש שאכזבתי אותה, ותוהה מה הטעם של כל זה. מה היתה המשמעות שלי? אני מכיר אנשים שנטלו את חייהם בגלל זה. הבועה מתנפצת והכל נגמר. ולכן בחורים שיוצאים מזה צריכים עזרה".
ברחבי העולם יש מיליוני ילדים שמתחילים את המסלול למקצוענות, והוא נקטע באמצע. רובם ככולם זקוקים לסיוע כלשהו, כדי לעמוד על הרגליים אחרי שהחלום מתרסק. רבים מהם צריכים עזרה נפשית, כי הם נתקלים בלחצים שאיש לא הכין אותם להתמודדות מולם. ידוע גם על לא מעט שחקנים לשעבר באקדמיות של קבוצות פרמיירליג, שהתסבכו בהתמכרויות שונות, בעבריינות ואפילו התאבדו בגלל בעיות נפשיות שחוו אחרי השחרור מהאקדמיה.
מענק שחרור
בחודש שעבר הפכה קבוצת הפרמיירליג קריסטל פאלאס לראשונה שמייצרת תוכנית תלת שנתית עבור כדורגלנים שגדלו במועדון ומשוחררים ממנו ל"חיים הרגילים".
פאלאס יצרה חבילת סיוע לשחקנים ששוחררו מהאקדמיה שלה, וכדי לייצר אותה היא ביקשה מעובדי המועדון להבין מהם הצרכים של השחקנים המשוחררים. "בשנות התשעים ממש התקשיתי אחרי שעזבתי את לוטון טאון", סיפר גארי איסוט, מנהל האקדמיה של פאלאס לאתר Football Family. "חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שזה קשור לכך שהייתי באבל על מה שאיבדתי בכדורגל. התגעגעתי לכדורגל ולחברים בקבוצה".
איסוט הפגיש במועדון אנשים שחושבים בצורה דומה, ודיבר איתם על רעיון מענק השחרור לשחקני האקדמיה. "היו"ר (סטיב פאריש) מאוד תמך ביוזמה", סיפר איסוט. "יש לנו חובה לטפח ולהדריך את השחקנים בתוך האקדמיה שלנו - בין אם הם מגיעים לקבוצה הבוגרת או לא, והוא תמיד קידם ערכים כמו אמפתיה, ומצבים שאפשר לגלות בהם אנושיות. זה הכל חלק מהתהליך שלנו כמועדון".
החבילה של קריסטל פאלאס כוללת, בראש ובראשונה, קשר ישיר במשך שלוש שנים עם השחקנים ששוחררו - קשר שנועד לדבר איתם ולסייע בקבלת החלטות על חייהם אחרי המשחק. לשם כך ימנה המועדון אחראי לקשר עם שחקנים אקדמיה לשעבר. המועדון ינסה לסייע להם במציאת קבוצה חדשה, יעזור במימון לימודים וגם במציאת עבודה. אם צריך, המועדון יעזור במימון טיפול רפואי - נפשי או פיזי.
"תפקיד האקדמיה הוא, כמובן, לייצר שחקנים לקבוצה הראשונה", אמר היו"ר פאריש, "אבל אנחנו מבינים שכאשר שחקן אקדמיה משוחרר הוא עלול לחוות את זה כסוף העולם. אנחנו צריכים לעשות את כל מה שניתן, כדי להציע לו תמיכה ולעזור לו במסע לשלב הבא בחייו. יש לנו תפקיד ומחויבות אנושית לטפח ולהדריך את כל ה-200 ויותר שחקנים שבאחריותנו".
השורה התחתונה היא, שכאשר יש רק 3% שמגיעים להיות כדורגלנים מקצוענים, הרי שלכדורגל יש מחויבות מוסרית ואחריות לדאוג ל-97% הכדורגלנים הנותרים. כרגע, כך נראה, מבין זאת רק מועדון אחד.
