אין ולא תהיה רפורמה בכדורגל הישראלי בלי התעסקות בבעלי הקבוצות
אין ולא תהיה רפורמה בכדורגל הישראלי בלי התעסקות בבעלי הקבוצות
לא מפתיע ש"התוכנית לרפורמה בכדורגל הישראלי" מבית היוצר של ההתאחדות לכדורגל, אינה עוסקת כלל במערכת היחסים הקריטית שבין אוהדים לקבוצתם, ובין מנהלים לבעלי הקבוצה
הסיפור של ברנטפורד החדשה התחיל בסוף המאה שעברה. אדם בשם רון נואדס שלט במועדון ועשה בו כרצונו. הוא היה יו"ר ובעלים של ארבעה מועדוני כדורגל באנגליה - סאות'הול, קריסטל פאלאס ווימבלדון ולבסוף ברנטפורד - אותה גם אימן לתקופה מסוימת. אבל אהבתו האמיתית לא היתה כדורגל אלא נדל"ן.
"הבעלות" שלו על ברנטפורד נבנתה על מינוף שיצר חובות למועדון. בחובות השתמש כדי לקבל הטבות מס על חשבון המועדון. הוא גם כל הזמן ניסה למצוא מוכר לגריפין פארק, האיצטדיון של הקבוצה, שנמצא בלב שכונת מגורים במערב לונדון. האינטרס שלו לא היה לקדם את המועדון אלא לקדם את עצמו על חשבון המועדון.
ברנטפורד נכנסה לתוך חובות עתק והגיע לסף פשיטת רגל. ב-2001 עמותת האוהדים של ברנטפורד (BIAS) יצרה את ארגון "Bees United" כדי להפעיל לחץ ציבורי על נואדס כדי שישחרר את המועדון או יפעל לטובתו.
ל-BIAS היו ארבע מטרות.
- לחזק את הקשרים בין המועדון לקהילה המקומית סביבו.
- לדרוש נציג אוהדים נבחר בהנהלת המועדון.
- לגייס כספים ולרכוש מניות של המועדון.
- לעשות קמפיין למען איצטדיון חדש בברנטפורד.
ב-2002 העמותה נרשמה כמפלגה בבחירות המקומיות של האזור והצליחו להחליף חבר מועצה. התחילו לשים לב אליהם. ב-2006 הצליחו להשתלט על המועדון ולייצב את הספינה מבחינת פיננסית. הם גם חיפשו בעלים שיקח את הקבוצה מהם ויתמודד עם ההוצאות הכבירות וכיסוי החובות שהותיר נואדס. ב-2007 מת'יו בנהאם, אוהד מולטי-מיליונר של הקבוצה, רכש את המניות של האוהדים, כיסה את החובות שיצר נואדס והשתלט על המועדון. כחלק מההשתלטות גם הוחלט מה יהיה תפקידם של האוהדים ועמותת האוהדים בחיי המועדון. הם חתמו עם בנהאם על הסכם לפיו לאוהדים יהיה נציג בהנהלה ו"מניית זהב" במועדון.
מה המשמעות של מניית הזהב? האוהדים נשארו בהנהלה עם אוהד נבחרת; האוהדים קיבלו זכות וטו לכל ניסיון מכירת האיצטדיון והנכסים של המועדון כל עוד לא נבנה איצטדיון חדש ויש לאוהדים זכויות וטו מלאות על כל שינוי מהותי בזהות המועדון: מצבעים וסמלים ועד בניית איצטדיון שאינו בשכונה.
לפי סטיוארט פורוויס (Stewart Purvis) נציג האוהדים בהנהלת ברנטפורד - מדובר על הסכם בין האוהדים לבעלים שמאפשר לבעלים, מצד אחד, לנהל את המועדון לפי חזונו העסקי והמקצועי ולא לתת לאוהדים להתערב בנושאים שעדיף שמומחים יתעסקו בהם, ומצד שני נתן לאוהדים חשיפה מלאה למספרים ושליטה על החזון ארוך הטווח של המועדון. התפיסה של הבעלים והאוהדים היתה שהמועדון נוסד ב-1889 והוא ישאר הרבה אחרי כל אינדיבידואל - לא משנה כמה הוא עשיר. שמירת הזהות שלו ועצם קיומו לטווח הארוך תלויים בעיקר בהישארותו בקהילה שבה נוסד והתפתח. "מהרגע שהסכם זה התחיל, המועדון זכה להשקעה פרטית והתקדם במעלה הפירמידה של הכדורגל אבל האינטרסים של האוהדים והקהילה נשמרו" מסביר פרוויס, שהעיד על "מודל ברנטפורד" מול וועדה מיוחדת של הממשלה הבריטית שעסקה בסאגת הסופרליג ובמערכת היחסים של הכדורגל האנגלי עם כסף. כיום המועדון הוא אחד המועדונים המנוהלים בצורה המחושבת ביותר אבל הקבוצה משחקת ב"איצטדיון הקהילה", איצטדיון חדש שנבנה בזכות ולמען האוהדים.
נראה שמודל מניית הזהב של ברנטפורד הוא מודל אידיאלי לכדורגל האנגלי, שבעשורים האחרונים חווה קריסות כלכליות רבות של מועדונים שנכנסו למרדף אחר הכנסות חדשות ובעלים חדשים - ונותרו בחובות עתק ומנותקים מהקהילה. המודל שברנטפורד הלכה איתו איפשר למועדון לצעוד קדימה תוך כדי השגחה צמודה של האוהדים שדאגו לטווח הארוך של המועדון והמקום שלו בקהילה. בפרלמנט האנגלי שוקלים להמליץ לכל מועדון לאמץ את המודל וכבר היו מועדוני פרמיירליג שבעקבות ענייני הסופרליג, החליטו על נציגות אוהדים בשביל שימור ושיפור הקשר עם האוהדים.
מודל מתאים לישראל?
מודל ה-50+1 של גרמניה (בו המועדונים חייבים להיות בבעלות אוהדים של 50% פלוס מניה) אינו מודל שאפשר לאמץ בכל אירופה ולא בישראל, אבל מודל ברנטפורד הוא בהחלט דרך של הכדורגל להיות בריא יותר. הדירקטור של האוהדים מעניק למנהלים האחרים תובנות בקשר וזווית ראייה אחרת על האוהדים. הדיקטטור גם מקדם אינטרסים ועקרונות של האוהדים ובעיקרון האוהדים יכולים לפנות אליו ישירות כדי להציג את הבעיות שלהם - בשטח - להנהלה. הדירקטור של האוהדים לא עוסק באיזה שחקן צריך להחתים או איזה מאמן צריך להביא - זה נשאר למנהלים המקצועיים.
כשמדברים על רפורמות בכדורגל מקצועני, חייבים לדון במצב הבעלות של הקבוצות. הבעלים של הקבוצות יכולים להגיע מתחומים שונים ומגוונים. לאור ההיסטוריה הלא מחמיאה של אחוזי הצלחה של בעלים בקבוצותיהם ולאור העובדה שמי שרוכש את המועדון לא תמיד עושה זאת מתוך אינטרס ומוטיבציה בריאים.
ולכן, זה לא מפתיע שהתוכנית לרפורמה בכדורגל הישראלי מבית היוצר של ההתאחדות לכדורגל, אינה עוסקת כלל וכלל במערכת היחסים הקריטית שבין אוהדים לקבוצתם ולמנהלים ולבעלי הקבוצה. עיקרי התוכנית שפורסמו אמש בידיעות האחרונות מלמדים, שוב, שאי אפשר לצפות שההתאחדות או מנהלת הליגה יעשו רפורמה אמיתית בכדורגל הישראלי.
לפני מספר שנים הרו"ח החוקר עופר אלקלעי עבר על כל הליכי העבודה והמספרים של ההתאחדות לכדורגל והגיע למסקנה ברורה: קיים ניגוד אינטרסים אינהרנטי בהתאחדות לכדורגל. הקבוצות הן מקבלות ההחלטות בההתאחדות לכדורגל והן לא יקבלו החלטות שטובות לכדורגל הישראלי אלא החלטות שטובות לבעלי הקבוצות - או כפי שאלקלעי הסביר זאת: "לכולם יש אינטרסים, האנשים שהם הבעיה אומרים שהם יטפלו בבעיה".
אז מה הופיע בתוכנית הזאת, שכביכול קיבלה את אישור הקבוצות?
- מבנה הליגות והמלצה לצמצם את ליגת העל מ-14 ל-12 קבוצות, כולל צמצום הליגה הלאומית מ-16 ל-14. המטרה היא "לשפר את איכות הכדורגל" אבל לאנשי מקצוע זה די ברור שאיכות הכדורגל לא תשתפר בלי רפורמה מקיפה במחלקות הנוער, איכות המאמנים וחוקי הזרים (יש לציין שכן מתכננים רפורמה בחוקי הזרים). אבל הקלישאה הזו - לצמצם את הקבוצות בליגת על, מה שבעבר נוסה וגרם לפגיעה בעיקר בקבוצות מהפריפריה ובסגנון הכדורגל (שהפך ליותר הגנתי) - היא חלק חשוב מהתוכנית של ההתאחדות.
- בהתאחדות גם מעוניינים להעלות את תקציב המינימום להשתתפות בליגת העל מ-9 מיליון ל-12 או 14 מיליון. גם זה, לאור ההיסטוריה הקרובה, יפגע בעיקר בקבוצות ללא בעלים עשיר במיוחד ובקבוצות קהילתיות או בבעלות שלמה או חלקית של אוהדים. כמו כן, יש הרבה דוגמאות ל"בעלים" שהביאו את הערבויות לעמידה בתקציב המינימום בדרך לא דרך - מה שהוביל לקריסות של מועדונים. יש גם דרישות לאיצטדיונים ביתיים שעומדים בקריטריונים מסוימים. מאחר שהבעלים של הקבוצות אינם בעלים של האיצטדיונים, בהתאחדות, בעצם, מחייבים את העיריות שרוצות קבוצה בליגת העל להשקיע את הכסף הציבורי בפיתוח או בניית איצטדיון חדש לקבוצה מקצועית ולא, נגיד, בתשתיות הכדורגל - הפיזיות והאנושיות - בתחומן.
- ואחרון חביב - בהתאחדות מנסים עוד משהו שכבר נכשל: "ליגת פיתוח", שבעבר היתה "ליגת מילואים" וכבר נכשלה בישראל. המטרה של ליגת המילואים היא "למנוע מודלים של קבוצה-בת" כי יש את הסיכוי הקטן שקבוצת בת תפגוש קבוצת אם בגביע וזה "לא הוגן". יש לציין שבמדינות כדורגל מפותחות מודל קיים מודל "קבוצות הבת" בליגות הנמוכות, כאלו שמאפשרות לקבוצות ליגת העל עם מחלקות נוער מפותחות לשלוח את הצעירים כדי לקבל ניסיון חשוב במשחקי כדורגל מול בוגרים.
מדברים על האוהדים, לא עם האוהדים
בכל מקרה, מה שלא מפתיע ברפורמה הזו - שמזכירה תוכניות מהעבר הרחוק והקרוב - זה ששוב השיח עם אוהדים הוא מצומצם עד לא קיים. אפילו לכנס קשר בין אוהדים לקבוצות שנערך לאחרונה לא הגיעו יותר מדי מקבלי החלטות של קבוצות או מההתאחדות. על האוהדים, בדברים הללו, רק מדברים. לא מדברים איתם. מדברים על "האלימות" שלהם ולא על העובדה שלמרות שהם מכניסים יותר כסף למועדונים מאשר הטלוויזיה, האינטרס שלהם הוא תמיד משני.
עוד לא מפתיע: בעיני ההתאחדות, כאמור הקבוצות, בעלי הקבוצות לא אשמים בכלום. הם מסכנים שבאים לשים את הכסף שלהם בקבוצה X עם אינטרס נקי והאוהדים המציקים האלה רק מפריעים. זאת בעוד שברור שהיו ועדיין יש אנשים שנמצאים בכדורגל בשביל הלבנת הון/הלבנת תדמית/נדל"ן/מאנקי-ביזנס אחר. זה פשוט מרתיח שמתעלמים מאחריות הבעלים למצב הכדורגל הישראלי.
וכמובן שזה ממש לא מפתיע שברפורמות המדוברות שוב לא מדברים על כך שמצב זכויות השחקן שבישראל נמצאות עדיין בעידן שלפני בוסמן. הכדורגלן הישראלי, בניגוד לעמיתו האירופאי, שייך למועדון שלו גם כשהוא ללא חוזה - מה שמונע ממנו להצטרף לקבוצות ללא פיצוי לקבוצה שגדל בה. אגב, זה פוגע גם בקבוצות שלא צריכות להשקיע בעצמן כדי למשוך כישרונות (פי שקרה בכדורגל האירופי אחרי שנכנס חוק בוסמן) אלא בעיקר בונות על היכולת שלהן לשמר שחקנים בלי זכות עובד בסיסית עד גיל מאוחר. מן הסתם, הבעלים של הקבוצות - אלו שחותמים על הרפורמות - לא יאשרו לאף אחד לקחת מהם את ביצת הזהב הזו. ביצת זהב שהיא הגבלת חופש תעסוקה פר-אקסלנס.
לסיכום: מי שכותב את התוכניות האלה פשוט לא מודע להתפתחויות במשחק ובתעשייה. הוא לא מודע לדיון המתקיים בעולם וגם כאן בישראל על כדורגל. הוא תקוע באיזשהו עולם מנותק לפני עידן בוסמן. הוא מציע "רפורמה" שהיתה יכולה להיות רפורמה ב-1992.
