תעשיית הכדורגל חייבת לעצור ולבחון את עצמה
תעשיית הכדורגל חייבת לעצור ולבחון את עצמה
אמש, פחות מ-24 שעות אחרי שכריסטיאן אריקסן כמעט מת על המגרש, אנגליה ניצחה את קרואטיה וכולם חזרו לדבר כדורגל. אדם כמעט מת מול עיני העולם כולו, ויממה אחרי כן כולם דיברו על התנועה ללא כדור של הארי קיין ועל כמה קלווין פיליפס שלט בקישור. זה בולשיט
אמש, פחות מ-24 שעות אחרי שכריסטיאן אריקסן כמעט מת על המגרש, אנגליה ניצחה את קרואטיה וכולם חזרו לדבר כדורגל. אדם כמעט מת על המגרש מול אשתו, חבריו ועיני העולם כולו ופחות מיממה אחרי, כל העולם דיבר על התנועה ללא כדור של הארי קיין ועל כמה קלווין פיליפס שלט בקישור.
סלחו לי אבל זה בולשיט.
האימרה המפורסמת היא שכדורגל זה הדבר הכי לא חשוב הכי חשוב בעולם. זה גם שטויות.
כדורגל הוא תופעה מודרנית שממלאת אלפי אצטדיונים ברחבי העולם ומצמידה מיליארדים למסכים. המשחק מושך אליו ילדים אפריקאים שאוכלים פעם בשבוע ואוליגרכים שמנים שאוכלים מזון יקר ממחיר הזהב לגרם. כדורגל הוא מאוד חשוב ולכן האנשים שבזכותם צופים בכדורגל הם אנשים חשובים. אני מדבר על כדורגלנים מקצוענים.
ועדיין, למרות שאנחנו מודעים לחשיבותם - נראה שהאוהדים, התקשורת ומנהלי המשחק - פשוט לא מייחסים חשיבות לקמילתם האיטית של השחקנים בשידור ישיר.
רק בשנה האחרונה ראיתי כדורגלנים צורחים לתוך יציעים ריקים בגלל שבר פתוח ברגליהם, חזיתי בקריעת רצועות, גידי אכילס מפוצצים, קרסוליים מתעקמים, אפים שבורים. בתחילת העונה אפשר היה לשמוע איך גולגולת של חלוץ מתנפצת כנגד גולגולת של שחקן אחר. בגמר ליגת האלופות השחקן הכי טוב באנגליה שבר את ארובת העין שלו על ראשו של שחקן יריב. ביום המלא הראשון של היורו ליבו של שחקן דני קרס.
גם בפוטבול ו-UFC לא רואים כל כך הרבה פציעות טראומטיות. ואלו לא רוב הפציעות בכדורגל. "כדורגלן סובל מפציעות אופייניות לרצי מרתון עם פציעות אופייניות לשחקני רוגבי", לפי ד"ר סטפן בן שושן, מומחה העצמות של פריז סן ז'רמן. העומס על הרקמות הרכות הוא עצום. מדעי הספורט מאפשרים לשחקנים להמשיך מעבר לסף הכאב ועם שיקום מינימלי אבל בסופו של דבר הם רק בשר ודם. מדעי הספורט לא ישנו זאת. וגוף האדם, לא משנה כמה הוא בכושר, יהיה מותש אחרי שני משחקי כדורגל בשבוע, טיסות, נסיעית ואימונים במשך 11 חודשים רצופים. וזה מבלי לדבר בכלל על העומס המנטלי והנפשי שהשחקנים מתמודדים איתו. גם לזה יש מחיר.
בשנה האחרונה כתבתי ספר על ברוך דגו. כחלק מהתחקיר ראיתי צילומי MRI ורנטגן של גופו של הכדורגלן. ראיתי את הגוף שלו מבפנים. והגוף שלו שבור. העצמות בכפות הרגליים, בברכיים, באגן - עקומות, סדוקות, מעוותות. הוא עדיין לא בן 40 אבל הולך כמו איש מבוגר ממנו ב-40 שנה. בשנה האחרונה גם פנה אליי עורך דין שעוסק בתביעות של כדורגלנים מול המוסד לביטוח לאומי. מסתבר שרבים מהם, בגיל 60 וקצת, סובלים מבעיות כגון אלצהיימר ודמנציה. בשלוש השנים האחרונות אני מלווה אדם ששבר את רגלו בצורה קשה במקום עבודתו. הוא מתקשה להתאושש פיזית ונפשית ואחרי שיקום ארוך מצליח לחזור לחיים שנראים נורמליים - כדורגלנים בסכנת פציעה כזו שגדולה פי 1,000 מסכנת פציעה של מי שעובד בעבודות מסוכנות - והם צריכים לחזור למגרשים, לקרבות פיזיים אגרסיביים מול כדורגלנים אחרים - אחרי 9-10 חודשים. כי בכל זאת, יש להם חוזה.
למרות שהדברים הללו ידועים ולמרות שמאמני כדורגל כגון פפ גווארדיולה ויורגן קלופ מזהירים ש"הכדורגל הורג את הכדורגלנים", האוהדים פחות מדי מודעים לעומסים על הכדורגלנים - בלי קשר לקורונה; התקשורת ברובה ממשיכה להתעלם מהשחיקה האינסופית של הכדורגלנים כי התקשורת גם שילמה הרבה מאוד כסף כדי לשדר את המשחקים שחברות הימורי הספורט משווקות בהם את ההימורים הרבים על המשחקים הללו; ו"העבריינים" העיקריים הם העסקנים שמנהלים את ארגוני הכדורגל ובעלי הקבוצות. כבר שנים שאנשי המקצוע מתלוננים על ריבוי משחקים וזמני שיקום קצרים מדי ורשויות הכדורגל - שצריכות לדאוג גם לכדורגלנים - מתעלמות. ההפך: הן רק מעמיסות עוד ועוד משחקים על לוח השנה המפוצץ גם ככה. בפיפ"א אפילו שוקלים הצעה לקיים את המונדיאל מדי שנתיים. מי שמניע את ההצעה הזו היא ערב הסעודית - שזכויות עובד ואזרח ממנה והלאה. מי שמקדמת את ההצעה זו אותה פיפ"א שהעניקה את המונדיאל לקטאר שעד כה הרגה יותר מ-6,500 עובדים כדי לבנות את המדינה לקראת אירוח טורניר כדורגל בן שלושה שבועות. אלו אותם עסקני כדורגל שמתעקשים לקיים את הקופה אמריקה בתוך יבשת שהקורונה תחסל מיליונים מאזרחיה. אלו אותם עסקני כדורגל שבעצם הכריחו את השחקנים הדנים להשלים משחק, רגעים בודדים אחרי שחזו בחברם לקבוצה גוסס.
בעלי הקבוצות, אם הם מהצד של להרוויח כסף מכדורגל או מהצד של הלבנת תדמית דרך כדורגל, גם לא מתעניינים בזכויות הכדורגלן יותר מדי. מבחינתם הם משלמים להם מספיק כסף כדי שידאגו לעצמם אחרי הקריירה. וברמה המקומית, בישראל, הרשויות משתפות פעולה עם הבעלים ומשאירות את הכדורגלנים כחסרי זכויות עובד בסיסיות עד גיל 24 (למשל, לכדורגלן הישראלי אין את היכולת לעזוב את מקום העבודה אם אין לך חוזה בו).
הקורונה היתה הזדמנות לכדורגל להתבונן לתוך העיוותים האינהרנטיים שיש בתוכו. זה לא קרה. גלגלי השיניים של תעשיית הכדורגל לא עצרו לרגע את הסיבוב שלהם. אפילו לא אחרי שכדורגלן נלחם על חייו מול עיני כל העולם. כאמור, 24 שעות אחרי כבר דיברו בעיקר על התנועה ללא כדור של הארי קיין. זה בולשיט.
