כך הפכה לונדון לחממת כישרונות לכדורגלנים צעירים
כך הפכה לונדון לחממת כישרונות לכדורגלנים צעירים
אימונים מגיל צעיר במגרשים ציבוריים, קבוצות מאורגנות וקשר ישיר בין קהילות למועדונים הפכו את השחקן האנגלי הממוצע להרבה יותר מוכשר מקודמיו בתפקיד
על המגרשים הסינתטיים הציבוריים הרבים שמפוזרים ברחבי לונדון פועלות חברות כגון Little Kickers. החברה, שעובדת עם מועצות מקומיות, מנהלת חוגי כדורגל לתושבים הצעירים של שכונות בלונדון. מדי יום, מאמנים המועסקים על ידי החברה מגיעים למגרשים אחרי שעות הבית ספר ופורסים את הציוד שלהם - שערים קטנים, כדורים קטנים, קונוסים קטנים בצבעי הקשת ודברים שנראים ומרגישים כמו צעצועי כדורגל. למגרשים הללו מגיעים ילדים בני 3 עד 5 ומשחקים עם הציוד הכיפי בהדרכת מאמן. הם כל הזמן עם כדור ברגל. בשעות מאוחרות יותר מגיעים ילדים מבוגרים יותר, במדי בית ספר, ועוברים אימונים מותאמים לגילם. "זו הדרך ללמד אותם כדורגל בגיל צעיר", אומר אחד המאמנים. "הרבה נגיעות בכדור. כדור מותאם לרגל הקטנה שלהם. ככה הם לומדים להשתמש ברגליים שלהם ולטפל בכדור".
זו גישה כל כך שונה מעשרות שנים של "פיתוח" הכדורגלן האנגלי על מגרשים בוציים. במשחקי 11 על 11 מגיל 7. הדבר הכי רחוק מעולם מ"כדורגל אנגלי" שהתבסס על "קיק אנד ראש" - לבעוט גבוה וקדימה לכיוון שער היריבה.
לנבחרות אנגליה תמיד היו כוכבים אבל אף פעם לא היו "כישרונות טהורים". על כל פול סקולס בנבחרת היו שניים שלושה אואן הארגריבסים ומייקל קאריקים שלא הוסיפו ברק למשחק - אולי ההיפך. על כל מייקל אואן, חלוץ קטן וחמקמק, היו לס פרדיננד ואלן שירר - חלוצים כבדים וקשוחים. במשך שנים, רוב השחקנים הבריטים היצירתיים נחשבו כמעט תמיד ל"מותרות לא אמינים". השחקן הבריטי היה צריך להיות, קודם כל, קשוח, חרוץ וחזק. היה אפילו עדיף שלא ינסה להיות מבריק או חכם. הם גם "חונכו" על ידי המשחק, שניסה "להקשיח" אותם. וכך קרה ששחקנים יצירתיים רבים מאנגליה סבלו מנחת רגליהם של יריביהם ולעיתים גם באימונים מחבריהם לקבוצה. הם היו מבלים זמן רב על מיטת הטיפולים, מנותקים מחבריהם לקבוצה, וללא היכולת להביע את עצמם. בגלל זה, רבים מהם הידרדרו לחיי הוללות ספוגים באלכוהול ובכך נהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה - שחקני מותרות לא אמינים.
כיום בסגל האנגלי, הרבה בזכות השינוי המשמעותי באופי האימונים לילדים, יש הרבה מאוד "שחקני מותרות".
בוקאיו סאקה, ראחים סטרלינג, ג'וד בלינגהאם, ג'ק גריליש, ג'יימס מדיסון, פיל פודן, מייסון מאונט, מרקוס רשפורד, קונור גאלגר ואולי אפילו לוק שואו, טרנט אלכסנדר ארנולד וקיריין טריפייר הם שחקנים "לא אנגלים" בסגנון המשחק שלהם. הם מבססים את המשחק שלהם על כדרורים, יכולת לשחק בשטחים קטנים, מסירות חכמות והברקות. רבים מהם, כאמור, גדלו על מגרשים קטנים ושיחקו עם כדורים קטנים. רבים מהם גדלו באזורים עירוניים. רבים מהם גדלו בלונדון. בהרכב הפותח של אנגליה נגד איראן פתחו הארי קיין, בוקאיו סאקה, ראחים סטרלינג, לוק שואו, מייסון מאונט ודקלן רייס - הם נולדו או גדלו בלונדון. אוכלוסיית לונדון היא בערך 16% מאוכלוסיית אנגליה. 54% מההרכב של אנגליה הם לונדונים.
מדרום לנהר
בסדרה South of the River שהפיק ריו פרדיננד, בלם נבחרת אנגליה לשעבר שגדל בדרום לונדון, עוסקים בעובדה המדהימה ש-14% משחקני הפרמיירליג מגיעים מדרום לונדון בלבד. "כמות הכישרונות שמגיעה מכאן, אתה מסתכל על המספרים ואומר וואו", אמר פרדיננד. "כן, יש כאן סוג של אישיות מיוחדת, אנרגיה אחרת אבל זה עדיין לא מסביר למה 14% מהכדורגלנים בפרמיירליג מגיעים מאזור בגודל 16 קמ"ר. אז רציתי שנסתכל על המספר הזה ונבין למה זה קורה".
מה שפרדיננד גילה לא אמור להפתיע אף אחד. בדרום לונדון נבנו מגרשים רבים, יש עמותות רבות וקבוצות לא מקצועיות שנפתחו שם ומעניקות את הצ'אנס לילדים המקומיים לעסוק בכדורגל אחרי שעות בית הספר ואפילו במהלכן. רוב המימון של הפעילות הוא ציבורי או מנוהל על ידי עמותות ללא מטרות רווח. וכמו במכרות זהב ספורטיביים אחרים - פרברי פריז, ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו והשכונות הקשות באזורים העירוניים בארה"ב (בעיקר בכדורסל) - בדרום לונדון יש עוני, פשע ומהגרים ובני מהגרים (הגירת פנים והגירה חיצונית). הכדורגל, עבור רבים מהצעירים שגדלים שם, הוא מקום בטוח שאפשר לברוח אליו.
הגזענות דעכה, מספר הכישרונות עלה
מחקר שנערך בעיריית מחוז לוויסהאם שבדרום לונדון ב-2019 הראה שבשנות השישים הגיעו מהגרים רבים לאזור - בעיקר מאפריקה והאיים הקריביים - כדי למצוא עבודה בעיר הגדולה. בשנות השמונים היתה הגירה משמעותית נוספת מאפריקה - מניגריה ומגאנה בעיקר. הכדורגל באנגליה אז היה נגוע בגזענות חריפה. ביציעים היו בעיקר אוהדים לבנים שלא פעם קיבלו שחקנים שחורים בזריקת בננות על המגרש. שינויים דמוגרפיים, התנהגותיים וחוקיים הובילו לפתיחות יחסית בשנות התשעים של המאה ה-20' והצלחות של צעירים לונדונים דרומיים, בעיקר שחורים ובעיקר בארסנל (איאן רייט, דיוויד רוקאסל, מייקל תומאס, קווין קמפבל, אנדרו קול ואחרים), הובילו ליותר מעורבות של הכדורגל האנגלי בקהילת המהגרים וההיפך, יותר מעורבות של בני ונכדי המהגרים בכדורגל. אחרי "ניקוי" רוב הגורמים הגזעניים מהיציעים, גם הכדורגל הפך לאזור בטוח יותר עבור הכישרונות האנגלים שהוריהם נולדו בקריביים או באפריקה. אנגליה הרוויחה.
גם הקבוצות המקצועיות מעורבות
כיום יש לא מעט אקדמיות של קבוצות מקצועניות בדרום לונדון והקבוצות ממערב, צפון ומזרח לונדון שולחות עשרות סקאוטים לכל משחק של הקבוצות המקומיות. סביר מאוד להניח שצ'לסי יודעת למצוא ילדים בני 7 כישרוניים בלונדון וסביר מאוד להניח שארסנל תמיד תפעיל איזשהו חוג כדורגל לילדי בית ספר יסודי בבריקסטון.
בזכות שינוי כיוון משמעותי, שהובילו ההתאחדות לכדורגל האנגלית ומועצות מקומיות בערים הגדולות בעיקר, לונדון בכלל, דרום לונדון בפרט והמרכזים האורבניים באנגליה הפכו לחממת כישרונות שמספקת את רוב השחקנים לסגל האנגלי. הכישרונות האלה, כאמור, כבר מזמן לא "מותרות".
