טוקיו 2020צריך ללמוד ממנה: כך השיגו ספורטאי נורבגיה את מדליות הזהב
טוקיו 2020
צריך ללמוד ממנה: כך השיגו ספורטאי נורבגיה את מדליות הזהב
כיצד מדינה עם פחות מ-5.5 מיליון תושבים שבכלל מתמחה בענפי חורף, זכתה בטוקיו ביותר מדליות זהב מאשר ספרד, מתחרה עם ג'מייקה וקניה על מסלול האתלטיקה, השיגה שיא עולמי חסר תקדים וגם מייצרת כדורגלנים בכירים בלי סוף? הכל מתחיל בהצהרה שספורט הוא "זכות אדם"
בסביבות הטופ 20 של טבלת המדליות של טוקיו 2020, יש שלוש מדינות עם פחות מ-9 מיליון תושבים. ג'מייקה שמתמחה בריצות מהירות; ניו זילנד שמתמחה בענפי מים (קאנו, חתירה, שיט שאחראים ל-50% מ-20 המדליות בטוקיו), מקצועות הדיפה/הטלה/זריקה ורוגבי כמובן; ונורבגיה שבכלל מתמחה בספורט חורף (המדינה עם הכי הרבה מדליות באולימפיאדת חורף) ובטוקיו השיגה מדליות באתלטיקה קלה (ריצות וידויי פטיש), שיט, חתירה, כדוריד וכדורעף חופים. זה גיוון מדהים עבור מדינה עם פחות מ-5.5 מיליון תושבים.
זאת ועוד: קארסטן וורהולם הנורבגי שבר שיא עולם היסטורי ב-400 משוכות וזכה בזהב, יקוב אינגבריגטסן שבר שיא אולימפי ב-1,500 מטר וזכה בזהב על פני רצים קנייתיים. כל זה קורה כאשר הכדורגלנית הטובה בעולם, אדה הגרברג, היא נורבגית ואחד מהכדורגלנים הצעירים הטובים בעולם הוא נורבגי - ארלינג הולאנד. חבריו לנבחרת, ביניהם מרטין אודוגור, כריסטופר אייאר, יינס פטר האוגה, אלכסנדר סורלות ואחרים, גיבורים מרכזיים במעברים בשווי עשרות מיליוני יורו. כמו כן, לנורבגים יש את חלק משחקני הכדוריד הטובים בעולם ואפילו שחקן השחמט המוביל בעולם, מאגנוס קרלסן, הוא נורבגי.
ושוב, זו מדינה שבכלל מתמחה בענפי ספורט חורפיים.
אז למה נורבגיה כל כך טובה בספורט? האם זה בגלל "בונוסים על הישגיות" שדוחף משרד הספורט הנורבגי לספורטאים הנורבגים? לא. ממש לא. אין בכלל בונוסים על מדליות לנורבגים. היא אחת מהמדינות היחידות שלא משלמות בונוסים כספיים על מדליות. הזוכים הנורבגים במדליות מקסימום מקבלים מכתב מהמלך האראלד החמישי. מה שכן, כל ספורטאי אולימפי מקבל מהוועד האולימפי שלו כ-12 אלף יורו בשנה ויש לו גישה למתקנים מצוינים ומעטפת רפואית מלאה. ספורטאים נורבגים רבים מקבלים את הבונוסים והשכר שלהם מחברות פרטיות שמעניקות להם חסות.
הצהרת "זכויות הילד בספורט"
אז מה התפקיד של הממשלה בספורט הנורבגי? ב-1987 הממשלה הנורבגית, הוועד האולימפי הנורבגי וארגוני הספורט הנורבגים חתמו על הצהרת "זכויות הילד בספורט". ההצהרה עודכנה ונחתמה מחדש ב-2007. מדובר על מסמך בן שמונה עמודים שמתאר את חוויית הספורט שילד במדינה צריך לקבל - מסביבת אימונים בטוחה ועד פעילויות באימונים שמאפשרים יצירת חברויות.
המסמך מתאר את הספורט כ"זכות אדם" עבור ילדים. בהצהרה, שממנה נובעים חוקים ותקנות, שמים ערך גבוה במיוחד על "קול הצעירים". "ילדים חייבים לקבל הזדמנות להשתתף בספורט וגם לתכנן את פעילויות הספורט שלהם", כך לפי המסמך; "הם יחליטו בעצמם איך הם ירצו להתאמן".
לפי המסמך הם אפילו יכולים לוותר על משחקים אם הם מרגישים שהם צריכים. אם ילד רוצה לעבור למועדון אחר הוא יכול לעשות את זה בלי שום בעיה. שום הסגר, שום חוק ספורט שמונע זאת באופן מעשי עם עונש לילד של השעייה לשנה מהספורט. אם ביום ראשון ילד נורבגי רוצה לעבור לקבוצה היריבה הוא יכול לעשות זאת ולשחק בה כבר ביום שני. "המוטיבציה של הילדים לספורט היא הדבר הכי חשוב - יותר מההורים או המאמן", לפי ראשי הספורט בנורבגיה. "אנחנו מדינה קטנה שלא יכולה להרשות לעצמה לאבד ספורטאים בגלל שהספורט לא כיף".
כל התאחדויות הספורט והאיגודים בנורבגיה מחויבים להצהרה. עבירות על החוקים - והתאחדות או איגוד יכולים לאבד את כל הכספים מהממשלה. ומה התוצאה של ההצהרות הללו? עלויות הספורט לא גבוהות (סבסוד של שכר מאמנים) ו-93% מהילדים הנורבגים עושים ספורט מאורגן כלשהו. בנורבגיה יש היום הכי הרבה ספורטאים תחרותיים פר-קפיטה.
איפה הם עושים את הספורט? התשובה הפשוטה היא "תשתיות ספורט נרחבות".
מתחילים בגיל צעיר
הדרך להצלחה הנורבגית בספורט מתחילה מאוד מוקדם. בקהילה. בעבודה של רשויות מקומיות. כמעט בכל כפר ושכונה בנורבגיה יש מועדוני ספורט רבים שמסובסדים על ידי הרשויות המקומיות. כמעט בכל עיירה של גם אולם ספורט ענקי עם דשא מלאכותי ומסלול אתלטיקה - שנבנה כדי לאפשר אימון בספורט במשך כל ימות השנה, ובעיקר בזמן החורף הקשה. הגישה למתקן, כאמור, היא קלה ובחינם עבור ילדי הקהילה.
במשך עשור וקצת, הולאנד, וורהולם, אינגבריגטסן, אודוגור וחבריהם התחרו בכדורגל, כדוריד, ענפי אתלטיקה שונים והתאמנו אצל מאמנים/מורים שהיו במתקן וקיבל סיוע מהורים ספורטאים שהתנדבו לאמן ולסייע (הבדיחה בנורבגיה היא שבכל גן צריך לפחות הורה אחד שהוא מדליסט אולימפי).
הספורטאים הנורבגים מקבלים מגוון רחב של ענפי ספורט בגיל צעיר. הולאנד, למשל, הצטיין בקפיצות וריצה בגיל צעיר. הוא עדיין מחזיק בשיא העולם לילדים בני 5 לקפיצה מהמקום (163 ס"מ שקפץ בינואר 2006) וכיום הוא יכול לרוץ 60 מטר בפחות משש וחצי שניות. וורהולם בכלל התחיל בקרב עשר.
בטבלת המדליות האלטרנטיבית (מדליות אולימפיות - חורף וקיץ - פר קפיטה) נורבגיה במקום הראשון מבין כל המדינות שאינן "מיקרו-מדינות" (סן מרינו, ליכטנשטיין, אנדורה וכו'). מדליה אולימפית לכל 9,607 תושבים - טוב בהרבה מפינלנד, שבדיה, הונגריה, שווייץ או אוסטריה.
זה מתחיל בהצהרה, ממשיך בהשקעה בתשתיות ובסוף-בסוף מגיע להתמקצעות. זה ללא בונוסים וללא פוליטיקאים שמתקשרים לזוכים במדליות.
מה עם החוק הנורבגי בישראל?
ישראל חוותה אולימפיאדה מצוינת ביחס אליה אבל כדאי לבחון, תחילה, את התשתית החוקתית הרעועה של הספורט הישראלי.
בישראל יש חוק - "חוק הספורט" - שהופך כל כדורגלן, כדורסלן, כדורידן צעיר לרכוש של הקבוצה שלו עד גיל 24. גם אם אין לשחקן חוזה ולא מוצע לו חוזה, הוא לא רשאי לעזוב ולהצטרף לקבוצה חדשה מבלי לשלם פיצויים לקבוצה שגדל בה. קבוצה, דרך אגב, שהוריו שילמו לה הרבה מאוד כסף לאורך השנה. בערך פי 10 יותר ממה שההורים האירופאים הממוצעים משלמים על הילד שלהם לקבוצות.
אז פוליטיקאים ישראלים יכולים לחגוג מדליות ולהתקשר לספורטאים אבל חשוב לזכור שכל הצלחה ישראלית באולימפיאדה היא קודם כל הצלחה של השקעה משפחתית. הצלחה כנגד הסיכויים.
