חצי גמר היורו: האיטלקים חזרו למקורות וניצחו
חצי גמר היורו: האיטלקים חזרו למקורות וניצחו
איטליה ניסתה לשחק כמו ספרד לאורך הטורניר אבל נגד ספרד נאלצה לחזור למה שאיפיין אותה לאורך השנים: לסבול לפני הגאולה
לפני משחק חצי הגמר בין ספרד לאיטליה, דיברו הרבה על כך שאיטליה "הפכה" לספרד. משחק המסירות המתקדם שלה גרם לאנשים לדבר על על טיקי-טליה על משקל טיקי-טאקה, ז'ורג'ניו סיפר שלמד מסרטוני יוטיוב של צ'אבי וניקולו בארלה, אמר שקיבל השראה מ"שחקנים גדולים כגון צ'אבי ואנדרס אינייסטה".
ואולם, כשזה הגיע למשחק עצמו - נראה היה שספרד פשוט טובה יותר בלהיות ספרד. משחק המסירות הספרדי הותיר את איטליה עם ניסיונות כושלים לשחק את המשחק שאיפיין אותה תחת רוברטו מאנצ'יני. כלומר, משחק מסירות קצרות ושליטה על המשחק דרך החזקת כדור. כמו ביין לבאטמן בסרט האביר השחור, הספרדים הסתכלו על האיטלקים ואמרו להם: 'אתם חושבים שהטיקי-טאקה הוא הבן ברית שלכם? אתם רק אימצתם את הטיקי-טאקה. אנחנו נולדנו לתוכו, עוצבנו על ידו". לאיטלקים לא היה סיכוי לנצח את הספרדים במשחק של הספרדים.
***
האיטלקים, יש לומר, רק בשנים האחרונות אימצו שיטה וסגנון שאינו "השיטה האיטלקית המסורתית של הגנה ומתפרצות" כפי שג'ורג'ו קייליני הסביר. אז איטליה חזרה בחצי הגמר למקורות הקתולים של הכדורגל שלהם: בשביל להגיע לגאולה - הניצחון - צריך לסבול.
כמו "פעם" ההגנה האיטלקית בנתה חומה כחולה לפני השוער בצהוב; הם חגגו הרחקות וחסימות ושלחו את השחקנים הקדמיים למתפרצות. הקישור האיטלקי עסק במרדף שנראה חסר סיכוי אחר הכדור. לא סתם מי שהצטיין עם 7 חטיפות (יותר מכל שחקן אחר במשחק אחד ביורו 2020) היה ז'ורג'יניו, הקשר האחורי, שגם כבש את הפנדל המכריע. אולי בגלל שכשהגיע לאיטליה מברזיל, חי עם נזירים בוורונה, הבין טוב יותר מכל אחד אחר את זה שצריך לסבול לפני הגאולה. וכך היה. האיטלקים סבלו נגד ספרד. הם לא נהנו כפי שנהנו כל הטורניר אבל בסוף - אחרי פנדלים - הגיעו לגאולה: גמר יורו.
איטליה של מאנצ'יני בלתי מנוצחת 33 משחקים בינלאומיים. רק שתי נבחרות היו ברצף ארוך יותר: ספרד (2007-2009) וברזיל (1993-96) - נבחרות שזכו בתארים בינלאומיים. איטליה, כדי להיחשב כנבחרת גדולה באמת, תצטרך לנצח בביום ראשון את דנמרק או אנגליה. אבל הסיפור של הנבחרת האיטלקית הוא בכל מקרה סיפור שיקום מרשים. רוברטו מאנצ'יני הגיע לאימון איטליה אחרי שהנבחרת לא הצליחה להעפיל למונדיאל אחרי 6 עשורים, כשהיא במקום הנמוך ביותר בתולדותיה בדירוג של פיפ"א. הוא עכשיו משחק אחד מתהילה ניצחית. כשחקן נבחרת איטליה, אגב, לא הגיע לגמר (פעמיים הפסיד בחצי גמר - יורו 88' ומונדיאל 90'). זה סוג של גאולה פרטית שלו.
***
החגיגות של איטליה נערכו כשחלק מהשחקנים לובשים את חולצתו של לאונרדו ספינאצולה, שקרע את גיד האכילס שלו ברבע הגמר נגד בלגיה. את הניצחון הקדישו לו. הוא בעצמו, אגב, העלה צילום שלו מחויך אחרי ניתוח. נראה שגם הפציעה ההרסנית לא פגעה באנרגיות במחנה האיטלקי. הנבחרת של מאנצ'ני, לאורך הטורניר, נראית מחוברת. נראית כמו קבוצה של חברים שאוהבים לשחק זה עם זה. לבלות זה עם זה. גם כשצ'ירו אימובילה, שנותן יורו מאכזב מאוד מבחינתו, עושה שטויות כמו לזייף פציעה ברחבת בלגיה ואז לשכוח ממנה אחרי השער - השחקנים צוחקים על זה (לאונרדו בונוצ'י: 'הרגש ריפא אותו!). וכשקייליני, הבלם המנוסה, מתבדח ומתחבק עם ג'ורדי אלבה רגע לפני הפנדלים, הוא מרגיע את כל השחקנים בכחול. מזכיר להם שלמרות שסבלו במהלך המשחק עצמו, מי שבכל זאת מוצא רגעים קטנים שאפשר רק ליהנות מהם - ינצח בחיים.
***
ספרד מפסידה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה בחצי הגמר. בחמשת חצאי הגמר האחרונים שלה ניצחה אבל הפעם, בפנדלים, הפסידה. דני אולמו, השחקן הטוב ביותר שלה נגד איטליה, החמיץ פנדל וגם אלאברו מוראטה - החלוץ שלמרות שכבש יותר שערים ביורו מאשר כל חלוץ אחר - גם החמיץ לא מעט הזדמנויות מצוינות. הוא הגיבור הטראגי של הספרדים בטורניר הזה. מצטרף לרשימה מכובדת מאוד של גיבורים טראגיים.
***
ספרד סיימה את הטורניר עם 13 שערים - המאזן ההתקפי הטוב ביותר שלהם בטורניר גדול. הם עשו זאת עם סגל צעיר וחסר ניסיון, יחסית. למשל, קלייני ולאונרדו בונוצ'י שיחקו יותר מ-220 משחקים במדי הנבחרת. הרבה מהם ביחד. שני הבלמים של ספרד, אריק גארסיה ואמריק לאפורטה, שיחקו פחות מ-20 משחקים במדי נבחרת ספרד. ואולם, פדרי ודני אולמו הוכיחו שהם מתאימים לרמה הגבוהה ביותר; פראן טורס נראה מבטיח גם - אמנם ג'ורדי אלבה, סרג'יו בוסקטס וססאר אספיליקווטה כנראה לא ימשיכו מעבר למונדיאל הבא (2022) - אבל הספרדים הראו שיש להם את היכולת לייצר נבחרת שעדיין יכולה להשתלט על כל משחק. נגד כמעט כל נבחרת. אפילו כאלו שאמרו שהן יכולות לשחקן כמוהם.
