ניתוחלא להסתנוור מהזהב: התקצוב הממשלתי כושל
ניתוח
לא להסתנוור מהזהב: התקצוב הממשלתי כושל
ההישג של המתעמל ארטיום דולגופיאט יוצא דופן, אך הוא עלול גם להישאר כזה. כאשר המדיניות של משרד הספורט היא להשקיע רק בספורטאים שהוכיחו הישגים – כל התשתית הרוחבית שמאפשרת צמיחת ספורטאים נבלמת. והפוליטיקאים? שוב לוקחים קרדיט
מדליית הזהב שבה זכה אתמול המתעמל הישראלי ארטיום דולגופיאט היא הישג השיא של ישראל באולימפיאדת טוקיו. אולם אסור להסתנוור מההישג, שכן גם אם ישראל תכפיל את מספר המדליות שלה באולימפיאדה הבאה, ביחס למדינות אירופיות אחרות באותו סדר גודל כלכלי ומספר תושבים, ישראל היא כישלון ספורטיבי.
ללא המדליה של דולגופיאט, ישראל עדיין היתה מאחורי סן מרינו בטבלת המדליות בטוקיו 2020. כאשר מדיניות הממשלה היא לתמוך רק בספורטאים שהוכיחו הישגים – ולא לתמוך באופן רוחבי בספורטאים שמתוכם יוכלו לצמוח אלופים – ישראל תמשיך לדשדש בדירוג האולימפי.
לא ספורטאי מצטיין בצבא
בהשוואה עולמית, ישראל מתגמלת את הזוכים בזהב בסכום של 155 אלף דולר. לשם השוואה, בסינגפור המענק עומד על 738 אלף דולר, בטאיוואן על 716 אלף דולר, ובאיטליה על 214 אלף דולר. בסה”כ המענק הישראלי נחשב גבוה שכן הממוצע האירופי לבונוס (יחד עם מדינות ספורט מפותחות כמו אוסטרליה וניו זילנד) עומד על 30–45 אלף דולר.
לצד הבונוס מהמדינה, ספורטאי ישראלי שזוכה במדליה מקבל בונוסים נוספים גם מהחברות שמעניקות לו חסות (מעין שכר חודשי). עלות ספורטאי אולימפי מצוין ישראלי עומדת על 1–1.5 מיליון שקל בשנה. רוב ההוצאה הזאת היא ציבורית. כספים ובונוסים מהממשלה דרך הוועד האולימפי הבינלאומי, שממומן - בין השאר - גם מחסויות מסחריות. יש גם תורמים כגון יעקב שחר שמסייעים לספורטאים עם מלגה חודשית. שחר תומך בדולגופיאט כבר כמה שנים. במקביל גם בנק הפועלים, התומך בדולגופיאט בשלוש השנים האחרונות, הודיע אתמול על מענק מיוחד לרגל הזכייה, של 180 אלף שקל.
דולגופיאט הגיע לישראל מאוקראינה בגיל 12 עם בסיס להצלחה ספורטיבית שעבד עליו מגיל 6 באוקראינה. עוד באוקראינה זכה בתארים לאומיים. הוא התחיל להתאמן בישראל כמי שסומן כבעל פוטנציאל למדליה אולימפית - למרות שלא קיבל מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא (רק ספורטאי פעיל). כמו ספורטאים רבים אחרים - הוא גם לא זכה להשקעה שספורטאי אולימפי מצוין זוכה לה בדרך למעמד שלו.
ההשקעה המדוברת מורכבת משכר שמאפשר לספורטאי להיות מקצוען בתחומו אבל גם במעטפת שלו - טיפולית ומדעית, בעיקר. בישראל מעטים הם הספורטאים האולימפיים שזוכים למעטפת כזאת. ויש ספורטאים, בעיקר צעירים, שהטיפולים בהם ממומנים על ידי המשפחה או המאמנים והמקורבים שלהם שרואים בהם פוטנציאל. "יש הרבה מאוד ספורטאים שפרשו כי לא היה להם הכסף הזה להשקיע בגוף שלהם", אמר אדם בדיר, הפיזיותרפיסט הצמוד של דולגופיאט, שמימן בעצמו שעות על גבי שעות עם ספורטאים אולימפיים ישראלים - כולל דולגופיאט. "אם לא נמצאים בקריטריון ספורטאי מוצלח לא מממנים את זה. היום הגישה בארץ היא שאתה צריך להגיע להישגים כדי להגיע למימון. זה צריך להיות ההפך".
המצב הזה לא עומד להשתנות. בתקציב המאושר השבוע שר התרבות והספורט, חילי טרופר, הכניס "סעיף הישגיות" לתקציב הספורט. "בשל הרצון להמשיך ולפתח את הספורט הישראלי יתווסף מאפיין של הישגיות לכל גוף בספורט הישראלי", נמסר מהמשרד. "ככל שיביא הישגים גבוהים יותר, כך התקציב שיקבל מהמשרד יעלה".
זו אמנם האולימפיאדה המוצלחת ביותר בתולדות המשלחת הישראלי. מלבד הזהב, שהוא מדליה ראשונה באחד מענפי הליבה של המשחקים (התעמלות), שתי מדליות נוספות - אחת בענף חדש (טקוואנדו), גמרים היסטוריים בשחייה, גמרים אתלטיקה קלה, כמעט מדליה בשיט, ספורטאים בענפים כגון חץ וקשת, אופני כביש שמצליחים מעבר למצופה מהם - הוועד האולימפי בישראל רושם הצלחה כבירה.
היה לחץ עצום על הוועד - בעיקר מהממשלה הקודמת - לקיים חלק מההבטחות האולימפיות. המדינה השקיעה הרבה מאוד במעטפת ושכר לספורטאים האולימפיים (12.9 מיליון שקל בשנה ב”שכר” - מלגות, בונוסים וכו’ - לג’ודואים, למשל) למען המטרה הזאת. רוב הכסף הזה הלך למספר מצומצם של ספורטאים בעלי סיכוי גבוה יחסית למדליה. בנבחרות מסוימות ספורטאי עם סיכוי למדליה הרוויח פי 7.5 יותר מהחבר שלו לנבחרת. ואולם, הוועד האולימפי, “הקבלן” שמביא את הידע המקצועי, המעטפת הרפואית והתנאים המקצועיים להצלחה, עמד במשימה - עוד הרבה לפני טקס הסיום של האולימפיאדה.
במשחקים הללו למדנו שמסורת ההצלחה בג’ודו היא משמעותית - במיוחד בתחרות קבוצתית, ראשונה בהיסטוריה של המשחקים; למדנו שהצלחות באליפויות אירופה ועולם הן מדד טוב בענפים כגון התעמלות וטקוואנדו (ולכן מצפים שלינוי אשרם תביא מדלייה נוספת), למדנו שניסיון של מאמנים ישראלים במשחקים האולימפים כספורטאים הוא נסיון שלא יסולא בפז (רוגל נחום, אורן סמדג’ה) ולמדנו שמאמנים בעלי שם עולמי כמו דיוויד מארש יכולים להוציא את המיטב מהכישרונות הנדירים בשחייה. ממדינות אחרות למדנו גם שהתמחות בנישה בתוך ענף (למשל קפיצה לרוחק באתלטיקה קלה או תרגיל קרקע בהתעמלות מכשירים), היא דרך טובה מאוד להבטיח מצוינות של מדינה קטנה יחסית באולימפיאדה.
ואולם, פוליטיקאים שמנסים לקחת קרדיט על הצלחת המשלחת הם לא פחות מחצופים. פשוט כך. הספורטאים הישראלים המוצלחים ביותר פגשו את הספורט במקרה או לא בישראל. הם התאמנו, במשך שנים, על תשתיות לא מספקות ואת כל הדרך שלהם למקצוענות נאלצו לממן בעצמם (כולל עלויות גבוהות יותר לחוגים ומתקנים מאשר יש לספורטאי האירופאי הממוצע).
המדינה נכנסה לתמונת המימון שלהם רק כאשר הגיעו למצוינות. ושוב, זו האסטרטגיה של משרד הספורט בשנים האחרונות. המטרה שלו אינה להפוך את הדרך למצוינות לקלה וזולה יותר, המטרה שלו אינה להפוך את הספורט לנגיש יותר, המטרה שלו היא להשיג מדליות אולימפיות. זו אמורה להיות המטרה של הוועד האולימפי. המדינה צריכה להסתכל על מדדים אחרים.
אילו מדדים? עלות חוג ספורט למשל (בישראל הורים ישלמו בערך פי 10 יותר על חוג ספורט מאשר הורים אירופאים). מספר מגרשי ספורט פתוחים בשכונות, מועדונים פר אוכלוסייה (ישראל בין המדינות האירופיות עם הכי מעט מועדוני ספורט לאוכלוסייה), מספר מאמנים לספורטאים (במדד הזה ישראל גרועה בהרבה מהממוצע האירופי).
כושלת ביחס למשאבים
ואם הפוליטיקאים בישראל מתעקשים להסתכל על הנתונים של האולימפיאדה הנוכחית אז אולי שווה להסתכל על הנתונים הבאים: ישראל במקום ה־40 בטבלת המדליות. לפנינו מדינות בסדר גודל אוכלוסיה שלנו אבל עניות בהרבה. סרביה, למשל; אירלנד, סלובניה, סלובקיה, גיאורגיה, קוסובו, קרואטיה, צ’כיה גם. ביחס מדליה פר קפיטה, ישראל מתחת למקום ה־40 בטוקיו 2020. בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, ישראל באזור המקום ה־80 - בסביבות קפריסין, פיג’י, כוויית. עשרות מקומות מתחת לאימפריות כגון אסטוניה, לטביה וההאנטילים ההולנדיים. אם מכניסים לחישוב את התמ”ג, ישראל היא אחת מהמדינות הכושלות ביותר ביחס למשאבים שלה.
הממשלה יכולה לעצור את הדיון על התקציב ולצפות בדולגופיאט זוכה בזהב. היא יכולה לנסות לקחת קרדיט על הזהב של ספורטאי שחצי מחייו גדל במדינה אחרת ובישראל המשיך את הקריירה בעיקר בזכות אנשים פרטיים ומקורבים. ואולם דווקא ברגעים הכי מאושרים של הספורט הישראלי, הרגעים שבהם כולם מדברים על ענפים שזוכים לאזכור רק כל ארבע שנים, צריך לחשוב איך עושים את זה שוב. ויותר.
