מונדיאל מכורעם כל הכבוד, אין כבוד למסורת של רצח הומואים
מונדיאל מכור
עם כל הכבוד, אין כבוד למסורת של רצח הומואים
מאסר, הוצאה להורג וסתם רצח אלים הם מהפרקטיקות הנהוגות בקטאר ככל שהדבר נוגע (גם) להומוסקסואלים. לעסקנים של פיפ"א זה לא מפריע, כספי החסות העצומים יצרו לקטאר בעלי ברית שמוכנים לעצום עין, וכשבכל זאת מעמתים אותה עם הנושא הזה מקבלים את התגובה הפבלובית: "זו התרבות שלנו, תכבדו אותה". כתבה שלישית ואחרונה בסדרה
נאז מוחמד הוא רופא קטארי בן 35 שכיום גר בסן פרנסיסקו, קליפורניה, אחרי שעזב מאחור את חייו במולדתו מחשש לרדיפה. ד"ר נאז מוחמד הוא "ההומו הקטארי הראשון", או לפחות ככה הוא מגדיר את עצמו. בראיון שערך מוקדם יותר השנה ל"אינדיפנדנט" הוא סיפר כמה קשה למצוא את עצמך במדינת המפרץ. הומוסקסואליות אינה חוקית בקטאר המוסלמית והעונשים על כך "מגוונים", החל מכלא ועד הוצאה להורג, תלוי עד כמה האינדיבידואל "מסכן את החברה". קטארים להטב"קים שנותרו בקטאר כתבו אנונימית לכמה גופי תקשורת על החוויה האישית שלהם בקטאר. הם דיווחו על "נזק נפשי בלתי ניתן לתיקון" בעקבות האפליה, הרדיפה ו"האקלים של פחד".
"יש הרבה הומואים בקטאר", אמר מוחמד בראיון ל"אינדיפנדנט". "הם כולם גדלו במדינה מאוד גברית, מצ'ואיסטית ומיזוגינית. אני פחדתי שאירצח מפני שאני הומו. לא יכולתי לספר לאף אחד על המיניות שלי. משפחתי דתייה מאוד, ולפני האינטרנט הרגשתי מאוד מבודד ולבד".
בקטאר גם פועלים, במימון ממשלתי, מכוני "המרה" ש"יחזירו למוטב" את מי שנחשד בהומוסקסואליות. מחקרים מכל העולם מראים שמכוני ההמרה הללו מייצרים דיכאונות, בעיות נפשיות ובריאותיות, התמכרות לסמים והתאבדויות. נאז מוחמד גילה את עצמו בביקור בלאס וגאס כסטודנט רפואה בשנות ה־20 לחייו: "נכנסתי למועדון הומואים וידעתי 100% שאני הומו. חזרתי הביתה ובכיתי. חשבתי שאני הולך לגיהינום. הייתי בטוח שהחיים שלי נהרסו".
אך מוחמד החליט לשנות את גורלו: ב־2011 הוא ברח לארצות הברית וניתק כל קשר עם המשפחה שלו.
לקראת קיום המונדיאל המושחת בכל הזמנים, מוחמד רוצה לשתף את העולם באמת שהוא יודע על קטאר. "אנחנו צריכים שיותר אנשים ייצאו מהארון בקטאר", אמר. "אני רוצה שהמשפחה שלי תדע מי אני, את הדעות שלי ואת ההעדפות שלי. אני לא מקדם 'אג'נדה מערבית' כמו שמתייחסים לזה בקטאר. מגיעות לנו זכויות בקטאר. צריכים להבין את מה שקורה בקטאר ואיך מתייחסים אלינו שם".
קטאר, למרות היחס הרצחני כלפי קהילת הלהטב"ק, תארח את העולם בקרוב. מונדיאל 2022, המונדיאל המדמם ביותר, המושחת ביותר, הדוחה ביותר, מגיע לקטאר, ואוהדי כדורגל להטב"קים מרחבי העולם לא יוכלו להגיע לשם ולהיות חופשיים, ואם הם יגיעו, הם יצטרכו לחשוש לביטחונם האישי. ג'וש קאבאלו, כדורגלן אוסטרלי שיצא מהארון השנה, סיפר שהוא "מפחד" מנסיעה לקטאר.
הקטארים מבקשים מאורחים ממדינות אחרות "לכבד את הדרכים המסורתיות" שלהם ולא להניף את דגל הגאווה באצטדיוני המונדיאל. העסקנים של פיפ"א הודיעו ש"הומואים צריכים להימנע מלהתנשק בקטאר והם יהיו בטוחים". "היחס ללהטב"קים בקטאר הוא מבזה", אמר אוליבר בירהוף, המנהל הטכני של ההתאחדות לכדורגל הגרמנית, בראיון ל”Funke Mediengruppe”. "בכלל, מה הקריטריון של פיפ"א להעניק למדינה מונדיאל? הענקת מונדיאל זה הנשק החד ביותר ליצירת שינויים הכרחיים, אבל השינויים הללו חייבים לקרות לפני שמדינה מקבלת את המונדיאל. ברגע שהיא מקבלת את המונדיאל, אין עליה לחץ בעצם".
בלי להיכנס לסיבה העיקרית שבגללה יש לקטאר את הזכות לארח את המונדיאל - שחיתות - עניין היחס הקטארי ללהט"בים מסריח מצביעות ודו־פרצופיות של פיפ"א וארגוני הכדורגל העולמיים. בפיפ"א ואופ"א מניפים את דגל הגאווה הצבעוני בשבוע הגאווה, מקדמים מאבקים נגד הומופוביה בעיקר באירופה, ומענישים קהלים ששרים שירים הומופוביים במרכז אמריקה - אבל את שני המונדיאלים האחרונים אירחו במדינות שבהן יש חוקים נגד להטב"קים, ובאצטדיונים של המונדיאל יאכפו את החוקים המקומיים ויורידו דגלים של מועדוני אוהדים גאים של מדינות.
זו פגיעה קשה במאבק בהומופוביה בכדורגל. לפי עמותת Stonewall, לפחות 72% מהאוהדים שמעו קללות הומופוביות במגרשים בחמש השנים האחרונות, למרות שיפור אדיר בנושא הזה: רק 12% הודו שהם לא יקבלו שחקן הומו בקבוצה שלהם, ו־50% הודו שיתמכו באופן גאה בשחקן בקבוצה שלהם שיצא מהארון.
החברה המערבית משתנה עם הדורות המשתנים. סקר של Ipsos Mori שנערך לאחרונה בבריטניה גילה שרק שני שלישים מהבריטים בני 12 עד 22 הגדירו את עצמם כ"הטרוסקסואלים לחלוטין", ועדיין, מעטים הם השחקנים שיצאו מהארון. ולמה שייצאו אם יציאה מהארון עשויה למנוע מהם לקבל זימון לנבחרת שלהם למונדיאל במדינה שבה מסוכן להיות הומו? למה שייצאו אם רשויות הכדורגל מעניקות עוד ועוד כוח, שליטה וטורנירים למדינות הומופוביות בהגדרתן?
כ־1.4 מיליון איש יגיעו לקטאר לאירועי המונדיאל, אבל חברי קהילת הלהטב"ק לא יכולים להרגיש בטוחים להיות עצמם. הנושא הזה הפך למדובר אפילו יותר מנושא הפועלים שנהרגים בעבודות הבנייה למונדיאל בקטאר. גארת' סאות'גייט, מאמן נבחרת אנגליה, אמר שזאת תהיה "בושה גדולה" אם אוהדים מסוימים ירגישו שהם לא יכולים להגיע למונדיאל בגלל החוקים הנוקשים נגד הקהילה, והארי קיין, קפטן נבחרת אנגליה, אמר שהוא רוצה "להבליט" את הבעיות שיש באירוח הטורניר בקטאר. בירהוף הביע "דאגה כנה" מאירוח המשחקים בקטאר.
בתגובה לתחקיר של RTL על היחס הקטארי לקהילת הלהטב"ק בקטאר, בירהוף מתח ביקורת חריפה על פיפ"א: "איך פיפ"א יכולה להעניק את המונדיאל למדינה הזאת?! מצד אחד אי אפשר שכל הטורנירים ייערכו באירופה ובדרום אמריקה, אבל מצד שני יש כאן עניין של אנשים ושינויים בתפיסה של אנשים. לקחו בחשבון רק אינטרסים מסחריים וראוי למתוח ביקורת על זה. לא שמו מספיק דגש על עניינים כגון זכויות אזרח ועניינים חברתיים".
התגובה הקטארית הרגילה לנושא הזה היא: "זו התרבות שלנו, תכבדו אותה", וגם תקיפה: "למי שייך הכדורגל, רק לאירופה? הוא שייך לכל העולם". אמיר קטאר, השייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, אמר במאי האחרון בברלין: "אנחנו נקבל אוהדים הומוסקסואלים, אבל צריך לכבד את התרבות של המדינה. אני רוצה שכולם ייהנו מהתרבות שלנו". בין השאר הקטארים הבטיחו להחרים דגלי גאווה בכניסה לאצטדיונים כדי "למנוע אלימות נגד המניפים". אזהרה שנשמעת כמו איום. "אנחנו חיים בפחד תמידי מהמוות", אמר הומוסקסואל בארון בקטאר לתחקיר של RTL. "מגיל צעיר מלמדים אותנו שלהיות הומו זה סטייה ולא טבעי".
אחרי הצפייה בתחקיר שהציג את הדרכים שבהן הרשויות הקטאריות רודפות ומתנכלות ללהט"בים, בירהוף אמר שהוא לא ימליץ לחבריו מהקהילה הלהט"בית להגיע לקטאר. גם ארגוני אוהדי הכדורגל ברחבי העולם אמרו שאינם יכולים להמליץ לאוהדי כדורגל להטב"קים להגיע לקטאר. "אנחנו לא יכולים בלב שלם לומר לחברי הקהילה הלהטב"קית או לחבריהם שהמונדיאל הקרוב הוא בשביל כולם", מסרו מארגון אוהדי הכדורגל של צפון אמריקה. חברי צוות של נבחרת וויילס גם כן החליטו לא להגיע לאירוע בגלל היחס של קטאר להומוסקסואלים.
אבל קטאר, בזכות כספי חסות עצומים, הצליחה לייצר בעלי ברית משמעותיים בעולם הכדורגל שמסייעים לה לדלג מעל המשוכה הזאת. אוליבר קאהן, מנכ"ל באיירן מינכן, והרברט היינר, נשיא באיירן מינכן, טענו בפאנל מיוחד שהמונדיאל "יוביל לשיפור מצב זכויות האדם בקטאר ושאי אפשר לצפות שזה יקרה בן לילה". באיירן מינכן, יש להזכיר, זוכה לחסות משמעותית מקטאר ומבקרת שם מדי שנה למחנה אימונים במזג אוויר חם בזמן החורף הגרמני. "יש שיחות שהן מאוד־מאוד חשובות לי אישית", אמר קאהן על המאמצים שלו להפוך את קטאר למדינה סובלנית יותר. "ככה נעים קדימה, צעד־צעד". והיינר הוסיף: "גם הדמוקרטיה בגרמניה לא קרתה בן לילה. זה היה תהליך".
מונדיאל או אירוע ספורט גדול אינו חלק מ"תהליך" דמוקרטי במדינות טוטליטריות שזוכות בזכות לארח טורנירים כאלה, להפך. מאז בייג'ינג 2008 מצב זכויות האדם בסין הידרדר לתוך מחנות כליאה לבני מיעוטים ומעקב צמוד של המשטר אחר פעילות רשת של כל אזרח ואזרח. מאז סוצ'י 2014 ומונדיאל 2018 ברוסיה זכויות האדם הלהט"בים ברוסיה נעלמו לחלוטין, ורוסיה שלחה את חייליה למסע ביזה, רצח ואונס באוקראינה. גם מצב זכויות האדם בקטאר לא השתפר אפילו במקצת, גם אחרי שאירחה את ספורטאי העולם במגה־אירועים כגון אליפות העולם באתלטיקה או בשחייה.
כדורגל הוא לכולם כי כולם יכולים להתאהב בו. אפשר להתאהב בו כילדים בני 6 שרואים את הצבעים והדגלים על המרקע, וזה מייצר נושא שיחה עם אבא, או אפשר להתאהב בו כילדה בת 5 שנשימתה נעתקת ברגע שהדשא נחשף מולה בפעם הראשונה באצטדיון שבו כולם שרים כאחד. זה קורה לפני שהילד או הילדה מזוהים פוליטית, מגדרית או חברתית. זו אהבה שגורמת להם, בגיל 7, להבטיח לעצמם לרכוש מינוי כשהם יהיו מבוגרים.
זה קורה לפני שהם נלחמים עם הזהות של עצמם, לפני שהם מבינים לחלוטין את התחושות והרגשות, לפני שמקללים אותם שהם הומואים או לסביות. הם לא ילכו למשחק בגלל הומופוביה. הם אפילו ישנאו את המשחק שהם כל כך אוהבים.
או כפי שאיגור בנוונוטו – שופט בינלאומי ברזילאי בן 41 שבפודקאסט של Globoesporte יצא מהארון – הסביר: "לא יכולתי לסבול את האווירה בכדורגל, תרבות המאצ'ו והאפליה. כדי לשרוד במעגל האכזרי הזה הייתי צריך להיות אני אבל מחופש. כדורגל היה משחק 'גברי', ומגיל צעיר ידעתי שאני הומו. לא היה מקום טוב יותר שבו הייתי יכול להסתיר את המיניות שלי. אבל זו לא החלטה טובה לטווח הארוך. הלכתי למקום היחיד שהייתי יכול ללכת אליו - להיות שופט. אני בן 41 והקדשתי 23 שנים כדי להיות שופט. אבל עד היום לא הייתי אני האמיתי. לצערי, הומואים רגילים לא להיות עצמם. אנחנו לא רוצים לאכזב את העולם ההטרוסקסואלי. כל חיי ביליתי בלהקריב את עצמי כדי להגן על עצמי מאלימות הומופובית פיזית ונפשית. בגלל זה שנאתי כדורגל".
בפיפ"א מתגאים בסלוגן "כדורגל לכולם", אבל המונדיאלים האחרונים פשוט לא היו לכולם. להפך, הם היו תמיכה פומבית באלו שמתנגדים לרעיון ש"הכדורגל הוא לכולם".
