הכרזת המלחמה של הרשויות על האוהדים הפכה את האבוקות לכלי מחאתי
הכרזת המלחמה של הרשויות על האוהדים הפכה את האבוקות לכלי מחאתי
האבוקות הפכו לסמל של היאחזות אחרונה נגד צונאמי ההתמסחרות ששטף את המשחק. כל אבוקה שמצליחה למצוא את דרכה לאצטדיון מצטיירת כעוד ניצחון קטן לאוהדים והשפלה גדולה לרשויות. בנקודה זו נותרו שתי אפשרויות: הידברות עם האוהדים והפסקת ההתעמרות בהם, או הסלמה של המלחמה שתוביל להפסד גדול - היעלמות תרבות האהדה הפנאטית בישראל
עונת 21/22 עשויה להיזכר כעונה בה חל מפנה בתולדות תרבות אהדת הכדורגל בישראל. רשויות הכדורגל הסלימו את המלחמה שלהם בתרבות האהדה: עונשים קולקטיביים בדמות סגירת יציעים הושתו על עשרות אלפי אוהדים על לא עוול בכפם; האלימות המשטרתית שברה שיאים ואיתה גם עצימת העיניים של המשרד לביטחון פנים ומח"ש; זכויות בסיסיות כמו הכנסת ציוד עידוד נשללו על בסיס טיעונים משוללי כל היגיון; על כל זה נוספו גם הצהרות על הצעדים המתוכננים לעונה הבאה- קנסות מנהליים, רשתות מול היציעים ומגנומטרים בכניסות, שלפי דבריו של יו"ר מנהלת הליגות נועדו כדי לפגוע בחוויה של האוהדים.
כמו בכל סכסוך טוב, הצד שמנגד מגביר את פעולותיו גם כן. כליהם של האוהדים מעטים, מה שדורש חשיבה יצירתית. אנחנו בארגון היציע מנסים להשפיע בדרכים שלא נוסו באופן מקיף בעבר, בעיקר במסדרונות הכנסת. ארגוני האולטראס, כמנהגם, מעדיפים טקטיקות יותר לעומתיות.
עם השנים, בעיקר בגלל אימוצה של תרבות האולטראס, הלך וגבר השימוש באמצעי פירוטכניקה ביציעים בישראל. המטרה המוצהרת היתה יצירת אווירה שתשלהב את השחקנים. המטרה הפחות מוצהרת היתה להראות לקהלים אחרים מי הכי משוגע בעיר. בכל מקרה, מלבד למקרים ספורים, עד לעונה הנוכחית הם לא שומשו ככלי מחאתי.
פרופ' אמיר בן-פורת כותב בספרו "ממשחק לסחורה" על ההיסטוריה של היחס החברתי לכדורגל. ניצני הכדורגל צמחו בקרנבלים של ימי הביניים באנגליה. הכדורגל בימי הביניים לא היה ספורט אלא משחק ללא כללים נוקשים, אך אין זאת אומרת שהוא היה נטול חשיבות חברתית. הקרנבל היה מרחב בו התקבעה השהיית תפקידים חברתיים, משמע שהעם נעשה לזמן קצר אדון לעצמו והאדונים נאלצו להזיע ולכתת רגליהם כאחד העם. משחקי הספורט ששוחקו שם, וביניהם הכדורגל, אפשרו לעם להפגין את כוחו ואת ביקורתו (אם כי בתוך גבולות ברורים).
תהליך התיעוש והמודרניזציה של המאה ה-19 הפך את הקרנבל לפסטיבל. הפסטיבל מבוקר וביורוקרטי באופן ניהולו, אך מאפייניו הקרנבליים הם שמעניקים לו את ייחודו. כך גם הכדורגל, שבעקבות הפופולריות שצבר קיבל במה נפרדת משל עצמו. המשחק הפך לספורט מאורגן עם כללים אחידים, אך אופיו הקרנבלי והאקספרסיבי של הקהל הוא זה שנותן לכדורגל את ייחודיותו אל מול שאר ענפי הספורט ומופעי התרבות. אחד מהאמצעים בהם מייצרים האוהדים את האווירה הייחודית הוא אבוקות, חזיזים ורימוני עשן.
לקראת סופה של המאה ה-20, על רקע תהליכים רחבים בהרבה, מועדונים ברחבי העולם ובאזוריו המערביים והקפיטליסטיים במיוחד, כולל בישראל, הועברו לידי בעלי הון שהחלו לנהלם תחת היגיון עסקי מונע רווח. אלו דאגו לשפר את רמת המשחק עצמו וחוויית הצפייה בו, מה שמשך צופים מרקעים שונים. יותר ויותר משחקים שודרו בשידור ישיר ואוהדי המשחק הפכו הטרוגניים יותר. הכדורגל העולמי, והאירופאי בראשו, נעשה לתעשייה המגלגלת מאות מיליארדי יורו בשנה.
תהליכים אלו שינו את אופיו של המשחק באופן מהותי. הפסטיבל הפך לספקטקל, שלפי בן-פורת הוא "החיזיון ההמוני המופק כחלק מהתרבות הממוסחרת של החברה הקפיטליסטית, המייצרת ומשחזרת שוב ושוב ספונטניות מאורגנת". בהכללה, ניתן לקבוע כי תנועת הניכוס של כוחות השוק צלחה והובילה לג'נטריפיקציה של האצטדיון, אולם גם נוצרו כיסים של התנגדות. הסיסמא "Anti-Modern Football" הפכה שגורה ביציעים באירופה. ארגוני האולטראס, שמקורם באיטליה, מבטאים את הסנטימנט הזה היטב והם החלו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, גם בישראל. מטרתם המוצהרת היא בראש ובראשונה לעודד ולתמוך בקבוצתם על ידי יצירת אווירה קרנבלית באצטדיון, פעמים רבות תוך שימוש באמצעים המביאים אותם להתנגשות עם בעלי ההון השולטים בענף ורשויות החוק המשרתות אותם.
לצד הצלחות לא מבוטלות כמו הפחתה דרסטית של רמת האלימות במקומות כמו אנגליה והיעלמותם של אצטדיונים שאינם ראויים לנוכחותם של בני אדם במקומות כמו ישראל, המגמה הזאת לוותה והתבססה על פאניקה מוסרית חסרת פרופורציות כלפי התנהגות האוהדים הפנאטיים שנותרו. מאפייניו המסחריים של האירוע קיבלו עדיפות עליונה ואיתם גבר הצורך במישטור כיסי ההתנגדות שנותרו ביציעים. מצלמות, קנסות, איסור עמידה, איסור הכנסת אביזרי עידוד, בידוק בטחוני, אוהלי הפשטה, סגירת יציעים, עונשי רדיוס, משטרה וסדרנים. מערך שלם של וויסות, סינון ומשמוע נולד למען מטרה אחת - שמירה על הסדר הקיים, אותו סדר שמזין את הצבר ההון של בעלי המועדונים וגופי התקשורת.
האולטראס רואים עצמם כנושאי הלפיד של האהדה המסורתית והאותנטית לשיטתם, תוך המצאתה מחדש במאה ה־21. לכן הם רואים זאת כזכותם ואף חובתם, למשל, להדליק אבוקות ביציע כדי ליצור בו אווירה "מחשמלת". עבור הרשויות, המעוניינים באווירת "קונצרטים" שתמשוך לקוחות נוספים, מדובר בהפרעה לסדר הראויה לסנקציות.
הכרזת המלחמה של הרשויות בישראל על האוהדים הפכה את האבוקות מאמצעי עידוד לכלי מחאתי. בתחילת העונה החליטה המשטרה לאסור על מרבית הקהלים בליגת העל להכניס ציוד עידוד, בטענה המופרכת שהציוד משמש כמחסה להדלקת והשלכת האבוקות. הקהל החליט לרמוז למשטרה שאין קשר בין ציוד העידוד לבין האבוקות על ידי, ובכן, הדלקתם ביתר שאת במשחקים בהם נאסרה הכנסת ציוד. הגדילו לעשות אוהדי מכבי חיפה כאשר בחצי גמר גביע המדינה פתחו במופע פירוטכניקה שלווה בשלט שנכתב עליו "אין ציוד, תרקדו".
הרמז לא נקלט. בדרבי התל אביבי האחרון לעונה, שהתקיים על רקע עונשי סגירת יציעים ומקרי אלימות משטרתית, הדליקו אוהדי שני הקבוצות מספר שיא של כל הזמנים של אבוקות במשחק אחד וגרמו לעצירתו למשך יותר מרבע שעה. במקום להשליכם על הרצפה כבעבר, האוהדים פשוט החזיקו את האבוקות בידיים, כאילו אומרים "אנחנו כבר לא מפחדים מכם". בגמר הגביע, המעמד הממלכתי ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע, המשיכו את קו המחאה אוהדי מכבי חיפה והפועל ב"ש לעיני נשיא המדינה.
האבוקות הפכו לסמל, סמל שאומר "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרץ". סמל של היאחזות אחרונה נגד צונאמי ההתמסחרות ששטף את המשחק. כל אבוקה שמצליחה למצוא את דרכה לתוך כותלי האצטדיון מצטיירת כעוד ניצחון קטן לאוהדים והשפלה גדולה לרשויות. בנקודה זו נותרו לשולטים בענף שתי אפשרויות: הידברות עם האוהדים והפסקת ההתעמרות בהם, מה שיוריד את מפלס הלחץ; או הסלמה של המלחמה בהם, מלחמה שגם אם תצלח תוביל להפסד גדול - היעלמות תרבות האהדה הפנאטית בישראל.
גלעד ניצן הוא חבר היציע - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל
