איך משתמשים בהתלהבות מסמברג כדי לייצר את אבישג הבאה?
איך משתמשים בהתלהבות מסמברג כדי לייצר את אבישג הבאה?
כדי לייצר המשכיות, צריך מקום בו יהיה קשר ישיר בין המדליסטית האולימפית לילדים - וצריך שהמאמן שלה יביא את הידע שלו למאמנים צעירים ברחבי ישראל. זה נכון לטקוואנדו, ולכל ענף אחר
אם נסתמך על ההיסטוריה כדי לשרטט את העתיד של אבישג סמברג בישראל - אז מובטחת לה תהילה ארוכת טווח.
הזוכה במדליה האולימפית הישראלית העשירית הבטיחה את מקומה בספרי ההיסטוריה של הספורט הישראלי, והיא ללא ספק תהיה בדרג א' ברשימת המפורסמות בישראל בעשור הקרוב.
סביר להניח שתמשיך להתחרות ותעפיל לעוד שתי אולימפיאדות לפחות - אליהן תגיע כבר עם ציפיות גבוהות. לאחר מכן - ואולי בין לבין - ניתן להעריך, תהפוך למבוקשת מאוד בתוכניות ריאליטי, ואולי גם בפרסומות ליוגורט או קורנפלקס.
מבחינה כספית, סמברג תקבל בונוס מיידי מהוועד האולימפי של 250 אלף שקל, מאמנה יחיעם שרעבי יזכה לחצי מהסכום הזה והצוות שאיתה, האיגוד והאגודה יקבלו כ-20%. היא מקבלת חסות מחברת טריפל C (חברת מחשוב וענן) - בסכומים כנראה צנועים (גם של הבונוסים המובטחים בחוזה). החסות הבאה כבר תהיה משמעותית הרבה יותר.
ההתרגשות רבה. כולם מדברים על ההשראה העצומה שסמברג (והג'ודקא שירה ראשוני) העניקו לישראל, ובעיקר לבנות ישראל. ואולם, השאלה הגדולה היא איך מייצרים את סמברג הבאה? את הסמברגיות הבאות. צריך לשאול איך משתמשים בהתלהבות הזו כדי שישראל לא תהיה רק במקום 81 במדליות פר קפיטה. איך המדינה לא תהיה רק במקום 117 בעולם במדליות ביחס לתמ"ג. איך מייצרים עוד רגעים כאלה בהם כל המדינה מאוחדת מול מסך הטלוויזיה וסביב ספורטאי או ספורטאית עם דגל ישראל על החזה שלהם.
הפוליטיקאים והפקידים במשרד הספורט יצביעו על "הבונוסים" והמלגה שהבטיחו לספורטאים המוצלחים בגיל 15 (זה לא רציני, באמת. הוריה של סמברג שילמו כמעט על הכל עד לאחרונה). אבל צריך לבחון לעומק את ההצלחה של סמברג, שהגיעה לטקוואנדו בכיתה א' - כחלק ממגוון חוגים שניסתה. היא אהבה את אומנות הקרב יותר מהכל וגם הראתה פוטנציאל. ואולי יותר חשוב: ההורים שלה היו מוכנים לשלם על החוג ואז גם על האימון המתקדם והתחרויות בחו"ל (הוצאה של עשרות אם לא מאות אלפי שקלים).
מאמנה, יחיעם שרעבי, שהקים את "שרעבי אומנויות לחימה", לקח אותה תחת כנפו מגיל צעיר - גידל אותה וטיפח אותה (אחיו אימן אותה מגיל 6). יחיעם השתמש בכל הניסיון שהיה לו כמאמן של בת אל גטרר (מדליית זהב באליפות אירופה) וכמאמנו של גילי חיימוביץ' במשחקים האולימפיים לנוער - כדי לאמן אותה עד המדליה האולימפית ההיסטורית. סמברג מצידה, הקריבה הרבה. גיל ההתבגרות של ספורטאית אולימפית הוא לא גיל ההתבגרות רגיל. היא לא היתה זוכה במדליה אם לא היתה מקריבה.
שרעבי וסמברג קיבלו את התנאים המתאימים להצלחה מהוועד האולימפי בישראל - אם זה בונוסים על הישגים וליווי רפואי - אבל לא בגלל זה זכו במדליה.
הדרך להצלחה מתחילה הרבה יותר מוקדם.
בשביל שתהיה "סמברג הבאה" צריך את "יחיעם שרעבי" הבא וצריך עוד מועדונים כגון "אחי יהודה" או "שרעבי אומניות לחימה".
כלומר, צריך עוד מאמנים ועוד מתקנים וילדים וילדות צריכים גישה לענף - מגיל צעיר.
כמעט כל האלופים האולימפיים נגעו בענף שלהם בפעם הראשונה בבית ספר יסודי או בגיל יסודי. למשל, ריצ'רד קארפאס, מי שזכה אמש במדלית הזהב השנייה בהיסטוריה של אקוודור, התחיל את הדרך למדליה שלו בבית ספר. הרוכב האולימפי חואן קרלוס רוסרו פתח בבית ספרו מועדון רכיבת אופנים. מבית הספר שלו יצאו עוד שני רוכבים מקצוענים.
כדי לייצר המשכיות, צריך לייצר מקום בו יהיה קשר ישיר בין המדליסטית האולימפית לילדים. צריך שהמאמן שלה יביא את הידע שלו למאמנים צעירים ברחבי ישראל. זה נכון לטקוואנדו ולכל ענף אחר.
בבית הספר למצוינות בריצה בג'מייקה (MVP) הילדים המצטיינים מתאמנים עם אלופים אולימפיים. ככה זה גם בבית ספר לריצות ארוכות בקניה. וזה נכון בכל מדינה אולימפית מוצלחת: התחלה בגיל צעיר, מגוון תנועתי דרך מספר ענפי ספורט, מקור השראה, מאמנים מצויינים מגיל צעיר והתמקצעות לצד אלופים - והכל ללא הוצאות עתק מצד ההורים. וכאמור, זה נכון לריצה, טקוואנדו, התעמלות מכשירים או ג'ודו.
מה משרד הספורט צריך לעשות כדי שזה יקרה? ליצור את מקומות המפגש האלה, לסבסד את משכורות המאמנים דרך מענקים, להשקיע עם רשויות הספורט בהקמת מועדוני ספורט בסמוך לבתי ספר. אולי להעניק מענק הקמת מועדונים או רשת מועדונים לסמברג ומאמנה; אולי לעבוד על פטור ממס או החזר מס לכל חברה פרטית שתשקיע בחסות (בעצם משכורות) לספורטאי אולימפי פוטנציאלי (כרגע, הספורטאים האולימפיים המוצלחים מקבלים שכר גבוה מאוד ורבים אחרים צריכים לעבוד כשליחים בוולט כדי לממן את האימונים שלהם).
אם נסתמך על ההיסטוריה, סביר להניח שעכשיו הביקוש לחוגי טאקוונדו בישראל יעלה בעשרות, אם לא מאות אחוזים. אבל בשביל שלא יהיו 30 ילדים על מאמן אחד, ובשביל שמאמן מצוין ילווה את המדליסט או המדליסטית הבאה מכיתה א' עד מדליה באולימפיאדה - צריך את התשתיות. ועל התשתיות האלה, לא הבונוסים לספורטאים האולימפים, המדינה אחראית.
