זה לא הכסף בארסנל, זה ה-DNA
זה לא הכסף בארסנל, זה ה-DNA
אתמול הפסידה ארסנל מול מנצ’סטר סיטי עם 5:0. את העונה הנוכחית התחילה ארסנל עם 3 הפסדים, 9 ספיגות ו-0 שערים, מדובר בשפל היסטורי. מועדון הכדורגל האנגלי אולי הוציא הרבה מאוד כסף על רכש בקיץ האחרון, אבל זה לא ישנה הרבה כל עוד הניהול יישאר אותו ניהול
ב-118 שנותיה בארבע הליגות הבכירות של אנגליה, ארסנל מעולם לא התחילה עונה עם שני הפסדים רצופים ללא שערים. ואז הגיעה עונת 2021/22. אם זה לא היה גרוע מספיק, אמש הפסידה ארסנל 0-5 למנצ'סטר סיטי.
מ-1954 ארסנל לא התחילה עונה עם שלושה הפסדי ליגה רצופים אבל את העונה הנוכחית התחילה עם 3 הפסדים, 9 ספיגות ו-0 שערים. היא הקבוצה השנייה בהיסטוריה של הפרמיירליג שסופגת 9 ולא וכובשת בשלושת משחקיה הראשונים בליגה. האחרונה שעשתה זאת היתה וולבס ב-2003/04. וולבס ירדה לליגת המשנה בתום אותה עונה.
זה שפל היסטורי של ממש של מועדון שעד לא מזמן היה אחד מהבכירים באנגליה ואירופה. "ה-DNA של המועדון נעלם", הסביר באקרי סאנייה, המגן הימני לשעבר של ארסנל. "כשאני צופה בארסנל היום... אני פשוט יודע שהם הולכים להפסיד ברוב המשחקים. משהו הולך לקרות. הם יספגו שער טיפשי".
ואכן, הסגל, במיטבו נראה של קבוצת מרכז טבלה. אין שום סגנון מובהק, השחקן היקר ביותר בסגל (ניקולא פפה) הוא מכדרר לא יעיל, שמעולם לא שיחק ברמה הגבוהה ביותר והקשר המרכזי שמשחק הכי הרבה דקות תחת המאמן הנוכחי (גרניט ג'אקה) הוא הקפטן לשעבר שכמעט נזרק מהמועדון בגלל שחילל את סרט הקפטן וקילל אוהדים, כושל סדרתי במסירות ותאקלים, שחשוב לו להיראות קשוח יותר מאשר להיות קשוח.
ג'אקה הוא רק תסמין. כבר שנים שהשחקנים לא מצליחים לעמוד בציפיות וקורסים תחת הלחץ. הם פשוט לא טובים מספיק - טכנית, טקטית ומנטלית.
אבל מה זה DNA של מועדון בכלל? על פניו, סאנייה מדבר על סגנון משחק או אופי שאמור להיות לשחקן של ארסנל. אבל זה יותר מורכב. כי כדי להבין את ה-DNA צריך להבין מה שמניע את המועדון. ובשביל זה צריך לחזור עד ראשית הכדורגל המקצועי בעולם.
מועדון שנוסד ב-1886
ארסנל נוסדה על ידי מהנדסים ועובדי מפעל נשק ותחמושת שנמצא בזמנו (1886) בפרברי לונדון. ב-1910, בגלל בעיות פיננסיות, המועדון הועבר ללב רובע איזלינגטון, שכיום נמצא בצפון מרכז לונדון. מאז נוהל המועדון על ידי אותו סוג של אנשים: מלומדים ומשכילים מהאצולה הלונדונית שתפקדו כ"אפוטרופוסים" של המועדון. הם ניהלו ומימנו אותו היטב. בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה ה-20' אותם אפוטרופוסים הפכו לייחודיים כאשר העניקו כוח עצום למנג'ר שלהם - הרברט צ'אפמן. צ'אפמן היה מהפכן, שבניגוד לעמיתיו הבריטים, בנה קשרים נרחבים בכדורגל האירופי והציג עשרות חידושים למועדון ולמשחק עצמו: ממספרים על גב השחקנים, דרך כדור לבן שאפשר יהיה לראותו במגרש בוצי ועד קווים מסוימים על המגרש (שאיתנו עד היום). ארסנל היתה המועדון הגדול הראשון עם מנג'ר כל כך חדשן ודומיננטי.
מאז המועדון תמיד נע בין הפסגה של הכדורגל האנגלי למרכז הטבלה הגבוה - אחד מהמועדונים היחידים באירופה שמעולם לא ירד ליגה.
ומאז מנג'רים שהיו אנשי עבודה מבריקים וחדשניים כגון ג'ון האריסון (פרשן הספורט הראשון של BBC), ברטי מי (שהיה לוחם במלחמת העולם השנייה ופיזיותרפיסט מתקדם) וג'ורג' גרהאם (שחקן המועדון שפיתח גרעין לונדוני חזק מאוד) קיבלו מנדט מלא לניהול הקבוצה המועדון כולו.
הזמנים השתנו והכדורגל הפך לתעשייה מורכבת מדי בשביל שאדם אחד ינהל מועדון.
למזלה של ארסנל, בתחילת שנות השמונים נכנס לתמונה דיוויד דין, אוהד הקבוצה וסוחר סוכר ממולח, שהבין את הפוטנציאל העסקי בארסנל ורכש מניות של המועדון ב-300 אלף ליש"ט. מי שמכר לו את המניות הוא פיטר היל-ווד, אפוטרופוס מבית אצולה לונדוני, שכינה את דין "משוגע" כי השקיע את הסכום הזה בקבוצה שרק מייצרת הוצאות בזמנו.
אבל דין התחיל לנהל את הקבוצה עם חזון ספורטיבי ועסקי מרשים. "כל יום אני מתעורר וחושב איך אני הופך את ארסנל לטובה יותר" אמר דין, שתמיד היה ונותר אוהד ארסנל והמוטיבציה שלו תמיד היתה לנהל את הארגון בצורה המוצלחת והיעילה ביותר.
דין הכניס למועדון את משב הרוח החדשני שתמיד היה חלק מה-DNA של המועדון. ב-1995 גראהם פוטר בגלל שקיבל שוחד מסוכן שחקנים ודין, בעצם, הפך להיות המנהל בפועל של הארגון כולו - סוג של מנג'ר. הוא הביא משקיעים צעירים כמוהו (דני פיזמן, איש עסקים יהודי חריף, שהוביל את המהלך לבניית אצטדיון חדש), החתים את דניס ברגקאמפ וגייס את ארסן ונגר, מנג'ר חדשן ששינה את פני הכדורגל האנגלי.
ונגר הביא לכדורגל האנגלי שיטות אימון חדשות, שיטות סקאוטינג חדשות ותזונה נורמלית (לא עוד שעועית, בייקון ונקניקיות לארוחת בוקר משחק). דין ליווה אותו כבעלים/מנהל עד שב-2007 מכר את מניותיו (ברווח של עשרות מיליוני ליש"ט) למשקיע ספורט אמריקאי בשם סטן קרונקי. דין הביא את קרונקי כמשקיע בגלל הלחץ ממשקיעים כגון רומן אברמוביץ'. הוא הבין את הטעות שלו וניסה לתקן אותה עם מיליארדר אחר (אלישר אוסמאנוב) אבל זה היה מאוחר מדי.
קרונקי נכנס לארסנל מסיבה אחת: כסף. ארסנל היא נכס נדל"ני בלב ליבה של לונדון, שמייצר הרבה מזומן מקהל, חסויות וזכויות שידור, בנוסף: הערך של הארגון לא יכול לרדת אלא אם כן הקבוצה תרד ליגה. מלבד משכורת שאפשר למשוך מהמועדון (משכורת של כ-3 מיליון ליש"ט 'דמי ייעוץ' לבן ג'וש) אפשר למשכן את המועדון כדי לרכוש נכסים ספורטיביים אחרים בארה"ב או לבנות אצטדיונים בצפון אמריקה. ארסנל היא נכס נפלא עבור קרונקי ומצבה המקצועי של הקבוצה פחות מעניין אותו.
לקרונקי לא אכפת מצ'אפמן, גרהאם או אפילו דין. הוא לא ממש צריך להבין בכדורגל ובניגוד למיליארדרים אחרים שנכנסו לפרמיירליג, קרונקי לא השקיע מכספו בסגל עד לאחרונה. הקיץ ארסנל השקיעה כבר 125 מיליון ליש"ט ברכש - יותר מכל קבוצה אחרת - אבל זה בעיקר בגלל שהסגל הוזנח במשך שנים והכספים שכן הושקעו, הושקעו בצורה נוראית. אבל זה לא סיפור על כסף והשקעות אלא על ניהול.
כשקרונקי הגיע, דין הועזב וארסן ונגר נותר מנג'ר ובעצם מנהל מקצועי עד 2018. באותה תקופה, ונגר ראה איך החדשנות שלו הופכת לנחלת הכלל, איך מיליארדים שוטפים את הפרמיירליג, איך נסיכויות נפט משתלטות על הכדורגל עם מוטיבציה שלא קשורה לכדורגל אלא לאסטרטגיות לאומיות. הוא לא התאים את עצמו לסוגי המאמנים החדשים שנכנסו לכדורגל האנגלי, התרחק בגיל מהשחקנים ואיבד כל יתרון יחסי שהיה לו. הקבוצה דעכה.
בגלל המחסור באיש כדורגל בהנהלה כל ניסיון חדשנות מצד המועדון היה שלומיאלי ולא מוצלח. כשוונגר סוף סוף עזב, המועדון נותר בידי הבעלים, מיליארדר אמריקאי והבן שלו, יורש העצר לוולמארט, שבעצם נותרו ללא מנג'ר חזק וללא מנהל שמבין כדורגל וחי את ארסנל.
כתוצאה מכך, הבעלים קיבלו החלטות לא נכונות לגבי האנשים שמנהלים את הארגון - כולל הבאת בכיר בברצלונה לשעבר שהבטיח קשרים עם סוכנים שיחזירו את ארסנל לגדולתה ובעיקר סיפק להם עמלות ועסקאות שהובילו לעזיבתו. כיום לקבוצה יש מנהל ספורטיבי ללא ניסיון בכדורגל האירופי (אדו) ומאמן (מיקל ארטטה), שהוא שחקן לשעבר שמטרתו "להחזיר את ה-DNA של ארסנל" אבל אין לו ניסיון קודם כמאמן ראשי של קבוצה. כבר כמעט שנתיים שארטטה מתמודד - לא בהצלחה גדולה מדי - עם קבוצה שנבנתה בצורה גרועה לאורך שנים (8 מ-11 השחקנים שפתחו נגד סיטי נרכשו על ידי ארסן ונגר). המשימה של שיקום הקבוצה פשוט נראית גדולה עליו, על הצוות המנהל והצוות המקצועי... ואיזה מסכנים האוהדים, שחווים את אותן השפלות מייאשות שנה אחר שנה.
מה יכול לשנות את המצב? אנשים אחרים. מנהלים אחרים. בעלים אחרים. אנשים שמבינים את המסורת החדשנית של ארסנל בהנהלה. כאלו שמבינים את הכדורגל שמועדון כמו ארסנל צריך כרגע.
ליברפול חזרה לקדמת הבמה אחרי 30 שנים קשות בזכות צוות חוקרי כדורגל מבריקים ומאמן-על שהבין לעומק את המועדון ותרבותו. הצוות הזה חובר יחדיו על ידי בעלי קבוצה (חברת FSG) שכבר הגיעו עם ניסיון בבניה מחדש של מועדון "מקולל" (בוסטון רד סוקס) עם חדשנות, מדע, אנשי מקצוע חזקים וקנאות ל-DNA המקורי של המועדון.
מיקל ארטטה עשה טעויות. זה ברור. הוא מאמן רוקי. אבל באופן כללי, אם לא מודעים לכך שהבעיות על המגרש נובעות מהבעיות המבניות של מועדון, הגורל של כל מאמן יהיה זהה. בעיקרון זה נכון לכמעט כל בעיה. אפילו לבעיות משפחתיות.
למשל, מחקר שפורסם החודש על ידי פסיכולוגיים באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, ארה"ב, הראה שהורה עם דיכאון עשוי להשפיע על שינויים במוח הילד שלו, שינויים שמשפיעים על איך שהילד מעבד אינפורמציה חברתית, מה שעשוי להגדיל את הסיכון לדיכאון בבגרותו. המחקר בקרב 279 נחקרים ב-MRI מראה שהיסטוריה משפחתית של דיכאון משנה את הקשר בין המוח הקטן לקליפת המוח הקדם-מצחית הגחונית-אמצעית. לפי החוקרים: שהמכניזם הנוירולוגי לקוי, זה עשוי לפגוע במכלול התהליכים המנטליים החברתיים ולגרום לדיכאון.
כלומר, ההמלצה הרפואית עבור ילדים שהוריהם סבלו מדיכאון היא קודם כל להיות מודע לבעיה המבנית ומזה תיגזר הדרך להתמודד איתה - התנהגותית או רפואית - לפני שהיא הופכת לבעיה של הילד.
השורה התחתונה היא שבעיות ומשברים הרבה פעמים לא קשורים אך ורק למנהלים שבשטח. פעמים רבות הם נובעים מבעיות עמוקות יותר. בעיות מבניות.
בארסנל הבעיה האינהרנטית שתשפיע על כל מאמן וכל קבוצה היא שמי שמנהל את הארגון חסר מושג בכדורגל, לא מכיר את המועדון ולא אוהד את הקבוצה. הבעיה היא העצם הזר נטול ה-DNA של המועדון שמנהל את המועדון. זה באמת לא ישנה אם יחליפו מאמן או מנהל מקצועי כל עוד הבעיה המבנית הזו בבעלות תישאר.
