משחקיות כן, תחרותיות לא: שיטת האימון שמשפיעה לטובה על אורח החיים
משחקיות כן, תחרותיות לא: שיטת האימון שמשפיעה לטובה על אורח החיים
היכולת ליהנות ממשחק כילדים משפיעה על צורת העבודה בפרט והחיים בכלל כמבוגרים. במובן זה, למאמני ילדים יש השפעה גדולה על כוכבים שמתפקדים תחת לחץ, אבל גם על ילדים שלא הופכים לספורטאים - ועל איך שהם מעבדים את חוויות חייהם
קבוצת החובבים Be Quick 1887 היא קבוצה שממוקמת בחרונינגן, שבצפון הולנד. מאמן קבוצת הילדים שלה הוא לא אחר מאשר אריאן רובן - הכדורגלן הגדול ביותר שיצא מאזור חרונינגן ואחד מהכדורגלנים הגדולים ביותר בעשורים הראשונים של שנות ה-2000. רובן, 39, מאמן ילדים של מועדון חובבנים כי זה מה שכיף לו לעשות (וכי מגרש האימונים 5 דקות רכיבה באופניים מהבית שלו). הוא הגיע לתפקיד אחרי שהיה קוון בהתנדבות במשחק של אחד מילדיו. העקרון שמנחה את רובן המאמן: "שהילדים יהנו מהאימונים", כך אמר לערוץ NOS ההולנדי. "לפעמיים אני במשחק נוער ושומע כל מיני מונחים טקטיים. ברור שצריך תוכנית למשחק אבל זה באמת לא הבסיס שלו". רובן רוצה שהילדים "יכדררו, ישימו לב לדברים הכי בסיסיים, יעשו הרבה אחד על אחד, ירוצו ויהנו. הדבר הכי חשוב עבורי זה שהם יעשו כיף". כדי לאתגר את המוח הצעיר של הילדים הוא שואל, בזמן תרגיל, כמה זה 24 כפול 37. "הכל צריך להיות מבוסס על כיף" מסכם רובן.
המסר אולי פשוט, אבל הוא מאוד נכון מדעית.
"מה המשמעות של משחק כמשחק?" שואל הפסיכיאטר ד"ר כפיר פפר, שמוביל את תחום הגרייה המוחית במרכז הרפואי לב השרון. "יש מחקרים ויש בסיס ידע. משחק קשור להתפתחות המוח. ממה שאני רואה, מה שאנחנו עושים לילדים בתוך הספורט עושה להם נזק. הרי בקבוצות מוציאים את המשחקיות מהספורט בשלב מאוד מאוד מוקדם, כשהמוח שלהם מתפתח - ובמקום משחק מכניסים תחרותיות - שזה בדיוק הדבר ההפוך. הנזקים של זה רדיקלים. מגיל יותר ויותר צעיר, הספורט הופך ליותר ויותר תחרותי. זה פוגע להם במוח. העדר 'משחקיות' שווה דיכאון. אנחנו יודעים גם מבעלי חיים - אלו שלא משחקים, נוטים הרבה יותר לדיכאונות וחרדות".
פפר הוא האיש הנכון לדבר על השפעות המשחק (והכיף) על המוח. "אני מתעסק בתחום הפסיכיאטריה בתום שנקרא נוירוסטימולציה, זה בעצם הניסיון להשפיע על תפקודים של רשתות בתוך המוח, להבין את הפתולוגיה ואז להשפיע על הפעולות שלהם במצבים של פתולוגים. בעצם דיכאון וחרדה".
מה זה "רשתות" במוח?
"מי שלמד מדעי המוח לפני 20-30 שנה דיבר על אזורים ספציפיים במוח שכל אזור אחראי למשהו שאנחנו מרגישים או חשים - זה כבר לא רלוונטי" אומר פפר. "היום מדברים על רשתות. יש חלקים שעושים תפקידים אחרים לגמרי, אבל מתקשרים ביניהם. למוח יש היררכיה, יש לו חלקים שנחשבים מתקדמים ופחות מתקדמים וכשאנחנו מדברים על רשת אנחנו מדברים בעצם על העובדה שיש בתוך משימה אחת חלקים פחות ויותר מתקדמים שעוסקים באותה פעולה. הרשת עוברת באזורים רבים. אם ניקח דברים מאוד פשוטים כמו תחושה, יש במוח רשתות של תחושה. יש אזורים אסוציאטיביים. אז אם למישהו שאני מאוד אוהב עושים משהו, פוגעים בו פיזית, אני ארגיש את זה באיזשהו אופן במוח שלי. זה קורה בדרך משהו שנקרא 'נויירונים מראה' זה הבסיס של אמפתיה. קשור בזה. אפשר לדבר על שעות על גבי שעות".
בוא נדבר רק על הספורט, ובעיקר ספורט ילדים.
"אני הרבה מאוד בכדורגל כי הבן שלי משחק ואני רואה כמה האובססיה לניצחונות בגיל צעיר יכולה לפגוע בילדים" אומר פפר. "זה הופך אותם לעצובים. השפעת המאמן על זה עצומה. היה משחק של באר שבע נגד נתניה בנוער. עכשיו, בהפועל באר שבע היו מאמנים של אתלטיקו מדריד ששיתפו פעולה עם מחלקת הנוער של באר שבע, ותוך כדי המשחק המאמן הספרדי הוציא שחקנים כדי להסביר להם מה לעשות. היו גם מצבים שהיו 3-4 שחקנים של באר שבע בחוץ ונתניה כבשה וחגגה, אבל את המאמן הספרדי זה פשוט לא עניין. הוא רצה ללמד את השחקנים את המשחק והתוצאה לא חשובה לו. עכשיו, ייתכן שזה קיצוני אבל זו גישה הרבה יותר טובה מלהוציא את כל אלמנט המשחקיות מהכדורגל בגילאים צעירים ולדרוש מהם לנצח. אני יודע שיש כמות גדולה של ספורטאים שעוברים אצלנו במחלקה בבית החולים. זה גם ידוע שספורטאים מקצוענים נוטים יותר לחרדות ודיכאון מאשר אנשים שאינם ספורטאים. אני מאמין שהיעדר משחקיות ואובר תחתיות בגילאים המוקדמים מפתחים קשר לא בריא בין חרדה ודיכאון מההפסדים למשחק ולספורט עצמו. אין מספיק מחקרים לזה אבל אני מאמין שיש קשר".
הרשת שאחראית לקישור הזה יכולה להיות רשת הבולטות (salience network). זו רשת של אזורים מוחיים שמגיבים לאירועים בולטים בעלי משמעות עבור האורגניזם. רשת זו מזוהה עם סינון וזיהוי של גירויים בולטים ורלוונטיים.
"זו רשת שתפקידה לסמן שמשהו חשוב קורה" אומר פפר. "לדוגמה. יש גירוי של רעש חריג? הסליינס שלך פועל. הרשת הזו כמו כל רשת במוח, התפקיד שלה הוא אבלוצוני. אתה רואה נמר, תתחיל לרוץ. זה חשוב יותר מלשחק עם אבנים. זו רשת שתסמן שיש גירוי חשוב בסביבה. איפה הבעייתיות? זו רשת מאוד רגישה. היא נבנית בצורה של משוב. ברגע שהרשת פועלת באיזשהו חסר היא במצב הישרדות. מה זה אומר? רגישות יתר לגירויים שליליים, גירוי שלא באמת שלילי עשוי להירשם כגירוי שלילי, גירוי חיובי עשוי לא להירשם. ההתאוששות מגירוי שלילי מאוד איטית ועוד".
הרשת הזו פועלת על פני מספר אזורים במוח. "במחקר שבדקו את המשחקיות של בני אדם מצאו שיש אזור משותף במשחקיות לרשת הבולטות". כלומר, אם אתה משחק ומישהו צועק עלייך, הגירוי השלילי יגרום לפעולה שאתה עושה להרגיש שלילית. ברגע שמאמן צועק על ילד או מאוכזב מילד בגלל הפסד במשחק, נוצר קשר קוגנטיבי בין המשחק לתחושות הלא נעימות שנוצרות בגללו.
"אני בכדורגל ורואה הרבה חוסר הבנה בקרב הורים ומאמנים" מוסיף פפר. "הילדים יכולים לשחק ולפחד מהתגובה אם הם יקבלו החלטה לא טובה על המגרש. כשאתה צועק על ילד בזמן הכדורגל בגלל שקיבל החלטה לא נכונה, אתה מקשר את הכדורגל לסכנה - למשל. אתה מקשר את הכדורגל לרצון לא לאכזב את המאמן או את אבא, אתה מפעיל לחץ פסיכולוגי שפותח את השער לחרדות ודיכאונות ועצבים שנובעים מהמשחק עצמו. ילד בן 10 לא יודע להגיד שהוא מדוכא אבל בטווח הארוך נפתח שער לדיכאון וחרדה".
כמו כן, ישנם ממצאים שמצאו תפקוד לקוי ברשת הבולטות בהקשר של הפרעות פסיכיאטריות שונות, לרבות הפרעות חרדה, PTSD, סכיזופרניה, דמנציה פרונטומפורלית, וכן אלצהיימר.
עד איזה גיל צריך להמשיך את המשחקיות? אולי עד 120. מה שבטוח זה שהספורטאים הגדולים בעולם, בטח כיום, יודעים ליהנות מהרגע, ליהנות מהמשחק. צריך רק לראות את סטף קרי קולע אמש שיא נקודות למשחק מספר 7 בפלייאוף (50 נק') ועושה את זה עם חיוך וקלילות בלתי נתפסת.
"אני חושב שחייבים תמיד צריך לשמור על משחקיות" הסביר נמרוד משיח, השייט הישראלי. "לשמור על משחקיות גם ברגעים הכי דרמטיים שיש - זה יתרון עצום. קח את סטף קרי לדוגמה. הוא מצליח לשמור על הוויה הזו של כיף מכדורסל. בסוף, אימון זה המהות של האימון המנטלי. האימון המנטלי עוזר לספורטאי לזקק את ההוויה שהוא צריך להיות בה כדי לייצר את התוצאה שהוא רוצה. אם אתה יודע מה ההוויה שעושה לך טוב, זו שמביאה אותך להיות ברמה הכי גבוהה שלך, אז אתה תרגיש טוב - ולא משנה מה קורה סביבך ומה אומרים עלייך".
זה לא סתם שהמאמנים הכי טובים בענפים הקבוצתיים, מאמנים כגון סטיב קר או יורגן קלופ, שמים דגש גדול על "כיף" בעבודה היומיומית שלהם עם השחקנים ומייצרים עבור המקצוענים שהם עובדים איתם תרגילים יצירתיים לאימונים. זה לא סתם שפפ גווארדיולה אומר ש"השחקנים גדלו עם אהבה לכדור ולכן צריך שהם יהיו עם הכדור. יהנו איתו במשחק ובאימון". המוח שלנו צריך שנהנה, ואם נהנה בעבודה נהיה עובדים טובים יותר ואנשים מאושרים יותר. זה האתגר הגדול לא רק למאמני כדורגל - של ילדים או בוגרים. היום זה גם האתגר הגדול של שוק העבודה.
