נבחרת ישראל בכדורגל מציגה: סטטוס קוו
נבחרת ישראל בכדורגל מציגה: סטטוס קוו
בדיקה של הישגיה של הנבחרת הלאומית בכדורגל בשלוש תקופות שונות מראה ששום דבר, בעצם, לא משתנה
הנבחרת הלאומית של ישראל השתתפה בשבועות האחרונים בליגת האומות ובסך הכל הכל שיחקה היטב. ניצחון אחד, שתי תוצאות תיקו, ומשחק נוסף בעוד כמה חודשים בבית. נדמה כי הפעם אלילת הכדורגל לצידנו: הנבחרת הרוסית הופרשה מהמשחקים ונשארנו עם הליגה שלנו, כלומר, נבחרות לאומיות שרמת הכדורגל שלהן לא מהמשובחות בלשון המעטה. אבל אולי הפעם הזאת הנבחרת שלנו תעשה זאת ותמריא לפחות עד לשלב הבא של ליגת האומות, אולי, לפיינלפור.
לפני זמן מה, לצורך מחקר, עברתי גם על כל משחקיה (ידידות ומשחקים רשמיים) של הנבחרת הלאומית של ישראל, בשלוש תקופות: בין 1948 ל- 1969, בין 1970 ל-1990, ובין 1991 לראשית 2020. החלוקה לשלוש תקופות אינה סתמית, כל תקופה מסמנת משהו משמעותי שהתרחש בחברה הישראלית ושהייתה לו השפעה על הכדורגל. בלי להיכנס לפירוט יתר, אפשר לומר כי מדובר בתהליך שבו הכדורגל הישראלי עובר ממצב פוליטי למצב מקצועני ומסחרי. בו בזמן הוא עובר תהליך המקרב אותו לדמות של הכדורגל האירופאי: המתקנים משתפרים, דרכי האימון ותחזוקת השחקנים משתפרות, שחקנים זרים באים משם לשחק כאן, ושחקנים ישראלים יוצאים לשחק שם. הכדורגל הישראלי נעשה לגלובלי.
תוך כדי מעקב אחר תוצאות משחקיה של הנבחרת הלאומית אי אפשר היה שלא להתייחס לציפיות ממנה. תחילה הסתפקו המצפים (העיתונות, ההתאחדות לכדורגל וגם פוליטיקאים) בעצם ההופעה של הנבחרת 'לאחר אלפיים שנים' מול הגויים: הפסדנו, אבל 'בכבוד'. ככל שעבר הזמן התעצמו הציפייה והביקורת. מאמנים ישראלים וזרים (כבר בשנות החמישים המוקדמות) ניסו את כוחם: הניצחונות, כשהיו, עררו תקווה, הכישלונות שרבו הנמיכו את הציפיות אל נוכח מציאות נמשכת שאי אפשר להתכחש לה.
החשבון האחרון אינו מלהיב בלשון המעטה. הישגיה, כלומר משחקים שהסתיימו בניצחון של הנבחרת הלאומית של ישראל בשלוש התקופות הללו "צנועים": בראשונה, 37% מסך המשחקים, בשנייה, 35% מסך המשחקים ובשלישית, 36% מסך המשחקים. פעם אחת, בשנת 1970, בלא כוונת מכוון, הגיעה הנבחרת הלאומית למשחקי גמר המונדיאל בגלל סירובה של הנבחרת הלאומית של צפון קוריאה לשחק נגד נבחרתה של ישראל. אחרת, כפי הנראה הנבחרת הישראלית הייתה נשארת בבית.
היו ניצחונות, כמה מהם ממש יפים (על יוגוסלביה בשנות החמישים, על צרפת בשנות התשעים) ונצברו נקודות, אבל אף פעם לא מספיק כדי להמריא. כאילו הזמן עמד מלכת: נבחרת ישראל – בזמן הזה נבחרת כל אזרחיה - משחזרת את הישגיה הבינוניים ונשארת עם הלשון בחוץ.
מדוע זה ככה? אולי לא עשינו מספיק? כך אומרת המלכה האדומה בספרו של קרול לואיס' עליזה בארץ הפלאות, "כאן, לעומת זאת, עליך לרוץ הכי מהר שאת יכולה כדי להישאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר".
אלון חזן יודע.
לצורך המחקר נסקרו כל משחקי הכדורגל של הליגה הבכירה, של קבוצות ישראליות מול קבוצות זרות ושל הנבחרת הלאומית, מאז 1949 ועד כמעט, היום. לצורך העניין נבדקו הבאים: ממוצע שערים של משחקי הליגה בכל עונה, שיעור הניצחונות של קבוצות ישראליות כנגד קבוצות זרות, ושיעור הניצחונות של הנבחרת הלאומית. את סך הנתונים מסודרים בטבלה הבאה לצורך השוואה בחלוקה לשלוש תקופות. הממצאים להלן:
בין 1948 ל-1969 נכבשו 3.1 שערים למשחק בליגה, הנבחרת ניצחה ב-37% ממשחקיה והמועדונים הישראליים ב-31%. בין 1970 ל-1990 נכבשו 1.95 שערים למשחק והנבחרת ניצחה ב-35% ממשחקיה (ללא משחקים מול מועדונים אירופיים). ובין 1991 ל-2020 נכבשו 2.5 שערים למשחק, הנבחרת ניצחה ב-36% ממשחקי והמועדונים ב-34%.
הישגיה של הנבחרת הלאומית של ישראל בשלוש התקופות הללו (37% ניצחונות, 35%, 36% בהתאם) מצביעים גם הם על כך שכפי הנראה מה שהיה הוא מה שישנו. כאילו הזמן עמד מלכת: נבחרת ישראל – נבחרת כל אזרחיה --משחזרת את הישגיה הבינוניים ונשארת עם הלשון בחוץ. חבל.
פרופ' אמיר בן פורת הוא לשעבר חבר במחלקה למדעי ההתנהגות אוניברסיטת בן גוריון
