פרשנותמדליות על גלים: הענף שהעלה את ישראל פעמיים לפודיום הוא הכל חוץ מספורט עממי
פרשנות
מדליות על גלים: הענף שהעלה את ישראל פעמיים לפודיום הוא הכל חוץ מספורט עממי
עם כל הכבוד להישג של גדול ספורטאי ישראל ארטיום דולגופיאט, הסיפור של היום באולימפיאדה היו תום ראובני ושרון קנטור שהשיגו מדליית זהב וכסף בגלישה. מאחורי ההישג עומדים ספורטאים מבוססים, שיכלו להרשות לעצמם השקעה כספית גדולה לאורך שנים, ושינוי אסטרטגי שבוצע באיגוד השיט
בשעה שארטיום דולגופיאט מוכתר באופן לא רשמי כגדול הספורטאים הישראלים בכל הזמנים, הראשון עם שתי מדליות רצופות, הסיפור של היום, עדיין נשאר במארסיי ובתחרויות הגלישה.
על פניו המילה, ספורט הגלישה מעורר אסוציאציה של ענף עממי. לוקחים גלשן ומתחילים לשוט. בפועל זה ספורט יקר. הספורטאים הישראלים בו מגיעים ברובם הגדול מבתים מבוססים. זה לא רק הגלשן שעלותו עומדת על כ-35 אלף שקל, אלה גם ההוצאות על ההובלה היקרה שלו במטוסים לתחרויות בעולם.
הזוכה במדליית הזהב תום ראובני מראש העין הוא בן למומחה לפיזיולוגיה של המאמץ, חוקר בבית החולים תל השומר ובמכון וינגייט שגם גולש להנאתו בעצמו ואמא הייטקיסטית. הזוכה במדליית הכסף שרון קנטור ממושב בשרון היא בת לעורך דין ו-וטרינרית. הדוד שלה בועז דינטי הוא שותף מנהל בקרן ההון סיכון קומרה. רוב הספורטאים בענף השיט באים מהמעמד הסוציו אקונומי הבינוני-גבוה.
כמובן שאין בכך כדי להפחית מההישג הספורטיבי המדהים של שניהם. ראובני הגיע שנים לאימונים באוטובוס ובאופניים. הוא ההפתעה הגדולה של המשלחת הישראלית כי לא בנו עליו למדליה. בתחרויות עד היום הוא היה תמיד "ליד המדליה", לא זכה בשום תחרות גדולה.
זו איננה תופעה חריגה בשיט, ספורטאי שמגיע משום מקום ולוקח את הקופה. זה ספורט שאתה תלוי בו לא רק בעצמך וביריב, אלא גם בתנאי הטבע. אתה יכול להיות אחרון בשיוט, ואז הרוח משתנה ובשניות אתה הופך להיות ראשון או שני. כך זכתה אתמול האיטלקיה במדליית הזהב בתחרות של קנטור.
התחרות עצמה נערכה רחוק מקהל. אין את עשרות האלפים שמרעישים עולמות באולם הג'ודו, הכדורסל או ההתעמלות, או בריכת השחיה. על החוף יהיו במקרה הטוב כמה מאות שיסתכלו דרך מסכים. בים זה אתה, הגלשן, הרוח והדגים. המאמץ הפיזי אדיר ומי שמצליח לחשוב טוב יותר בתנאים האלה, מגדיל את הסיכוי לזכות.
תור הזהב של הענף היה בתחילת המילניום. גל פרידמן זכה בארד וכעבור שמונה שנים בזהב. זו היתה תקופה של קרבות מרים בין שני גולשים שאחד מהם, רק אחד, יכל לזכות בכרטיס לאולימפיאדה. כל אחד מהם היה מתאמן לבד, כדי שהשני לא יראה ולא ילמד את הטקטיקה שלו. ברגע האמת ניצח פרידמן את עמית ענבר פעמיים.
פרידמן היה ספורטאי שקט, חסר כריזמה, אבל קר כמו קרח, ומזכיר קצת את ארטיום דולגופיאט מהבחינה הזו. עד היום הוא היה הספורטאי האולימפי הגדול. דולגופיאט עקף אותו היום עם כסף אחרי הזהב בטוקיו, ובענף ספורט שהוא אחד משלושת המרכזיים באולימפיאדה עם האתלטיקה והשחייה, גם אם הוא לא הזוהר ביותר (בסוף זוכרים את אלופי התעמלות הנשים, קומאנצ'י וסיימון ביילס)
איכשהו לפני 5-6 שנים, החליט איגוד השיט שהשיטה שמנציחה קרב בין שני ספורטאים, יוצרת יריבות מבורכת, אבל היא גם סוג של נזק. השיטה שונתה בידי גילי עמיר שהיה יו"ר איגוד השיט, והכריח את הספורטאים כולם להתאמן יחד כנבחרת.
מחליפו של עמיר, שי בובר, הלך עוד צעד קדימה ומינה שני מאמנים מדליסטים אולימפיים, פרידמן לנבחרת הגברים ושחר צוברי לנשים. לניסיון ולידע של השניים יש חלק משמעותי בהישג היום. אביו של בובר היה יו"ר איגוד השיט בעצמו, ושניהם בני שדות ים, בירת הענף והמועדון הגדול ביותר. משם גם מגיע הגורם המקצועי, אלי צוקרמן, שבונה את התכניות. עם כל האיכות, לעולם זה יהיה ענף שירכז כמה מאות ספורטאים במקרה הטוב בארץ, ולא את המסה של הג'ודו.
בכלל, חגיגת המדליות היא קודם כל של הספורטאים, המאמנים, איגודי הספורט. הם אלה שעושים את העבודה ארבע שנים. העבודה המשמעותית נעשית בשטח, באגודות ובנבחרות.
זו בעיני גם אחת הסיבות לכישלון של משלחת השחייה, או בעיקר הכוכבת שלה שהגיעה לשיא שלה מוקדם מדי, באליפויות שלפני האולימפיאדה. באיגוד מסודר, ולא רווי מלחמות כמו השחייה, העבודה היתה נעשית בצורה יותר מסודרת ופאשלות כאלה היו נמנעות.
ועדיין, זו האולימפיאדה המוצלחת ביותר, שש מדליות מדהימות שנותנות לנו תיאבון למשהו שעדיין לא היה פה: מדליה בענף ספורט שבו מתחרים בנעליים ולא יחפים. גם זה יגיע.
