האם צריך "מאמן גאון" או שההצלחה תלויה בעיקר במערכת?
האם צריך "מאמן גאון" או שההצלחה תלויה בעיקר במערכת?
הנהלת מכבי תל אביב צריכה לשאול את עצמה: האם הסגל יכול לזכות באליפות ללא מאמן? כי יש קבוצות שזכו באליפויות בלי מאמן, אבל זה קורה, בדרך כלל, רק במועדונים בריאים
כשבספטמבר 2007 ז'וזה מוריניו פוטר מצ'לסי בפעם הראשונה, הוא הוחלף על ידי אברם גרנט, שהשחקנים לא ממש הכירו ולפי רוב העדויות לא ממש סמכו עליו. סטיב סיידוול, קשר צ'לסי בזמנו, סיפר ל-Tribuna.com. "אני זוכר שג'ון טרי אסף את כל הבחורים ואמר לכולם: 'אוקיי, אנו צריכים לנהוג בעצמנו כי לאברם אין את הניסיון או את הרמה כדי לאמן בפרמיירליג. אנחנו חייבים לנהוג בזה בעצמנו". לפי סידוול: "זה לא שעשינו ההפך ממה שהוא (אברם) הוא עדיין היה מנהל בכיר אבל השחקנים ניהלו את חדר ההלבשה".
צ'לסי, באותה עונה, כמעט זכתה בפרמיירליג (היתה עם סיכוי עד המחזור האחרון) והגיעה לגמר ליגת האלופות, בו הפסידה בפנדלים. ז'וזה מוריניו זכה להרבה מאוד קרדיט על ההצלחה של צ'לסי אחרי פיטוריו. פרשנים רבים ראו את ההצלחה כתוצאה של המסילות שהוא הניח והתרבות שהוא הטמיע בחדר ההלבשה. כנראה שהטענות הללו נכונות ברובן אבל האם ההצלחה של צ'לסי קשורה גם למערכת שהיתה מסביב למוריניו ולא נטשה איתו? סטיב קלארק, העוזר הסקוטי, נותר בתפקיד והעביר אימונים דומים לאלו של מוריניו. מאמני כושר נותרו בארגון גם וכך גם הצוות המנהל, הצוות הרפואי ועכשיו חשוב: השחקנים. סגל השחקנים, כאמור, ניהל את חדר ההלבשה והארגון המשיך לעבוד כרגיל - רק בלי המאמן הגאון על הקווים. זה כמעט הספיק לאליפות וזכייה היסטורית בגביע אירופה.
אז אולי לא באמת צריך מאמן ראשי גאון? אולי.
הקיץ, כאשר Harlequins, קבוצת הרוגבי האנגלית זכתה באליפות, היא עשתה זאת ללא מאמן ראשי. המאמן פול גוסטארד עזב בינואר וצוות של שלושה מאמנים עבדו תחת הג'נרל מנג'ר בילי מילארד.
הארלקווינס זכתה באליפות ואף עשתה זאת בסגנון רוגבי מרהיב. "הם שינו את הדרך בה אנחנו חושבים שצריך לשחק פוטבול" אמר שחקן נבחרת אנגליה לשעבר אוסטין הילי. "אם הארלם גלובטרוטרס היו משחקים רוגבי, זה היה נראה ככה".
אף אחד לא ציפה שללא מאמן, הקבוצה תשחק כפי ששיחקה אבל לפי אואן איסטווד, מומחה לאימון ומנהיגות שעבד בעבר עם נבחרות כדורגל בכירות, צוותי קומנדו, הבלט הבריטי, נבחרות אולימפיות והארלקווינס, הסביר בפודקאסט של Training Ground Guru: "אחד מהנרטיבים המעניינים הוא שיש 'מאמן גאון'. אבל כשאני חושב על הארלקווינס, כמה דברים עולים לי לראש. קודם כל, הם ניצחו בזכות העצמת השחקנים. צוות האימון פישט את הדברים עבור השחקנים. האימונים קוצרו, הפגישות קוצרו, הם ביקשו עצות ודעות מהשחקנים והשחקנים הבינו מה קורה וקיבלו בעלות על חדר ההלבשה. השחקנים דחפו את הכל קדימה. הצוות חיבר את כולם למסורת ארוכת השנים של רוגבי התקפי במועדון - מסורת שקיימת מאז תחילת המאה ה-20. השחקנים אהבו את זה. הם התחילו לחשוב בעצם שהם חלק ממוסד שאוהב לתקוף, להיות בלתי צפוי, להיות עצמאי. הם התחברו למשהו שהיה שם. התפיסה היתה - תמיד נכבוש יותר מהיריבה".
איסטווד הגיע לעבודה בקבוצה כדי "לעבוד עם ההנהלה ולחשוב על התמונה הגדולה" ומהר מאוד הצדדים הבינו שבתמונה הגדולה לא צריך מאמן גאון אחד שיפתור את הבעיות. לפיו: "הרבה קבוצות תלויות מאוד במצב הרוח של המאמן שיכול להיות מאוד לא יציב. זה עשוי ליצור דברים כמו חוסר אמון. אם יש תוכנית ברורה וכולם מבינים אותה, חזון ברור ואנשים טובים בעמדות מפתח - אז אפשר להצליח".
לקראת העונה החדשה הארלקווינס מינו מאמן - טבאי מאטסון - אבל המערכת למדה את השיעורים: המאמן צריך להיות מישהו שלא מאפשר לאישיות שלו לפגוע במערכת, השחקנים צריכים להרגיש מועצמים ולהרגיש שייכים, הקבוצה צריכה לשחק לפי הערכים שלה.
כמובן שיש מאמנים גאונים שיכולים לשנות גורלות של מועדונים - ע"ע פפ גווארדיולה, יורגן קלופ, דייגו סימאונה - אבל גם הם הצליחו הרבה בזכות צוות שבנו סביבם. אלכס פרגוסון - אולי "המנג'ר הגאון" האולטימטיבי - תמיד התעקש להציב מומחים בכל עמדה במועדון. היו לו מאמנים טכניים, ומאמני כוח, מאמני כושר ואפילו מאמנים טקטיים. אלכס פרגוסון מכונה "גאון" אבל הוא לא היה בעל יכולות טקטיות של ז'וזה מוריניו או יכולות ארגון כמו ארסן ונגר. הוא גם לא היה חדשן גדול. אבל הוא תמיד לומד וממי שאפשר. חופשות עם מרצ'לו ליפי, לשעבר המאמן האגדי של יובנטוס, לימדו אותו הרבה, אבל גם האנשים שהעסיק לא היו חיילים שקיבלו ממנו הוראות - אלא אנשים שאיתם יכול היה להחליף רעיונות. הם היו אנשים שהוא פיתח כאנשים וכשחקנים. ב־25 השנים בהן אימן את הקבוצה היה מספר רב של שינויים במערך המקצועי. פרגוסון בנה ופיתח את מערך הסקאוטינג, מחלקת הנוער והצוות הרפואי ובקבוצה הבוגרת השתמש במספר רב של עוזרים ומאמנים. בראיין קיד, סטיב מקלרן וקרלוס קיירוש - כולם עוזרים וכולם קיבלו חופש לעצב את הקבוצה הבוגרת כפי שהם רואים לנכון, עם פרגוסון.
"הדרגה הגבוהה ביותר של ניהול זה לבזר סמכויות לאנשים הנכונים" הסביר רנה מולנסטיין, מאמן "טכני" במנצ'סטר יונייטד לשעבר ומאמן מכבי חיפה לשעבר. "ואלכס פרגוסון עשה זאת. הכל היה במקום".
"אם ראיתם את סדרת התעודה על סנדרלנד בנטפליקס אז אפשר להבין למה הקבוצה ירדה ליגה פעמיים" הסביר סטיוארט וובר, המנהל הספורטיבי של נוריץ'. "הם נתנו את האמונה רק באיש אחד, המנג'ר, וכשזה לא עבד, הם אמרו 'זה בטח אשמתו' ופיטרו אותו. הם לא הסתכלו עמוק יותר לתוך הבעיות".
ואן לוון אשם?
בשבועות האחרונים, נראה שרוב אוהדי מכבי תל אביב מייחלים לעזיבתו של פטריק ואן לוון. ההולנדי הגיע למועדון כמנהל מחלקות הנוער ולפי העדויות ניהל מערכת מתפקדת ברמה גבוהה. עם זאת, קורות החיים שלו לא ממש מלאות בהצלחות כמאמן ראשי. התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו והוא הפך למאמן הראשי של הקבוצה - תפקיד שלא ממש מתאים לו או לנוקשות המחשבתית שלו. זה הצליח בעונה שעברה אבל העונה הקבוצה כבר עם 3 הפסדים ב-6 משחקי ליגה. האם פיטוריו הכרחיים כדי "לשחרר" את השחקנים? אולי. האם הבאת "מאמן גאון" במקומו זה מה שיציל את העונה של מכבי תל אביב? אולי. מה שבטוח זה שבמכבי תל אביב צריכים להסתכל עמוק יותר. הם צריכים לשאול את עצמם את השאלה: האם השחקנים בעצמם יכולים להיות אחראיים ולהרגיש אחראיים למצב של הקבוצה? האם בסגל יש את המנהיגים המתאימים שיכולים "לנהוג בעצמם"? האם השחקנים מחוברים מספיק לרעיונות ולמסורות של מכבי תל אביב? האם הסגל מסביב למאמן משרת את השחקנים, אלו שעושים את העבודה, בצורה הטובה ביותר? האם השחקנים - בלי מאמן גאון על הקווים - יכולים לזכות באליפות בעצמם?
הבאת "מאמן גאון" עשויה לעבוד אם המאמן אכן גאון אבל רוב המאמנים הם אנשים שצריכים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה, ניסיון, ידע, הבנה ועצות מהמומחים - הצלחתם והצלחת קבוצתם תלויים בעיקר במערכת שמסביבם. ואם הם נכשלים, זה בדרך כלל כישלון מערכתי.
