טוקיו 2020הבכי של מרים המשקולות היווני זעזע מדינה - וסיפר סיפור בינלאומי
טוקיו 2020
הבכי של מרים המשקולות היווני זעזע מדינה - וסיפר סיפור בינלאומי
ביום חמישי סיים תיאודורוס יאקובידיס את חלקו באולימפיאדה, אחרי הדחה מוקדמות מתחרות הרמת המשקולות. הוא התייצב מול המצלמות וקולו רעד; המסר שלו: אי אפשר להיות מקצוען מוצלח עם 200 יורו בחודש
ביום חמישי סיים מרים המשקולות תיאודורוס יאקובידיס את חלקו באולימפיאדה, אחרי הדחה מוקדמות מתחרות הרמת המשקולות. הוא התייצב מול המצלמות וקולו רעד. "אני מצטער שאני מדבר עם קול רועד מבכי", אמר, "אבל אלו הרגעים האחרונים שלי בנבחרת הלאומית. הביצועים שלי לא מייצגים 100% מאמץ. היו לי הרבה בעיות עם הפציעות שלי אחרי האליפות האחרונה. סבלתי מאפריל עד מאי". יאקובידיס התקשה מאוד להחזיק את עצמו. דקה לתוך הראיון והדמעות התחילו לזלוג. "הגעתי לאולימפיאדה עם הכנה של חודש אחד בלבד..." - בשלב הזה כבר לא היה יכול להסתיר את הדמעות שמילאו את עיניו, וקולו נשבר לחלוטין - "אני לא בוכה בגלל עצבות, בגלל שלא הופעתי כמו שרציתי - אני בוכה בגלל שהכל נגמר. לצערי אני לא יכול לתת 100% מאמץ, עם ראש נקי ורגוע. אני לא יכול להתאמן מספיק ולתת הכל למען הדגל שראוי להכל. אני מצטער שזה נראה כאילו אני בורח מהכל, אבל אני ממש עייף מהסיטואציה".
והסיטואציה היא זו: ספורטאי אולימפי ביוון ירוויח רק 200 יורו בחודש. בגלל שחיתות וניהול גרוע, הספורטאים האולימפיים היוונים גם לא מקבלים את התנאים המתאימים. המעטפת הרפואית שלהם היא "עליהם", והם לא מקבלים סיוע תזונתי או מדעי. "אני מגיע לרופא והוא לא מוכן לקבל את הכסף שלי בגלל שהוא יודע שאין לי מספיק", אמר יאקובידיס ופרץ בבכי. "אני לא יכול עם זה יותר. כל מה שאני רוצה זה להירגע ולחזור למשפחה שלי. לחבק אותם ולהודות להם".
מרים המשקולות בן ה-30 הרים את כל המדינה על הרגליים. מאות אלפי תגובות במדיה החברתית ועשרות ספורטאים יוונים הביעו תמיכה ביאקובידיס. ספונסרים פנו אליו ופירוס דימאס, מזכ"ל איגוד הרמת המשקולות היווני (שזכה שלוש פעמים במדליית זהב), לקח אחריות. "לא תמכנו בו מספיק", כתב. "המצב הכלכלי ביוון מאז 2008 הפך את המצב של הספורטאים היוונים לקשה מאוד. אני לוקח אחריות על הדמעות של יאקובידיס. תסלח לי תיאודורוס. אנחנו צריכים לנסות יותר עבורך".
יאניס אנדטוקומבו ואחיו תאנסיס - אלופי ה-NBA - גם כן הביעו תמיכה ביאקובידיס. "הוא לא יכול להרים את המשקל הזה לבד, כולנו צריכים לעזור לו", אמר תאנסיס. "לא מדברים על זה הרבה אבל זה כל כך קשה להיות פצוע, להיות לבד, ואז מבקשים ממך - 'תגרום למיליונים להיות מאושרים'. אני שמח שהוא אמר את מה שאמר".
יוון לא חווה אולימפיאדה טובה במיוחד אבל הספורטאים היוונים, כחלק מכבוד עצום למורשת הגדולה של היוונים לעולם, עדיין יתנו הכל כדי להגיע לפודיום - ללא תמיכת המדינה. "אנשים לא מבינים מה קורה מאחוריי הקלעים", אמרה אנה קוראקאקי, מדליסטית אולימפית בירי אקדח אוויר. "המדינה זונחת אותנו ואז מצפה מאיתנו להביא כבוד בכל קיץ".
קוראקאקי אכזבה באולימפיאדה הנוכחית, אבל אחרי שזכתה בשתי מדליות בריו דה ז'נרו חזרה למטווח שנשרף ולא נבנה מחדש במשך תקופה ארוכה. אלני חאסליאדו, אלופת העולם בקרטה, כתבה באינסטגרם שלה: "היי, יוון, אם את באמת רוצה להיות גאה בילדים שלך, תלמדי איך לטפל בהם. תכיני אותם כמו גיבורים ותשלחי אותם כגיבורים לתחרויות. אל תתמכי בהם רק אחרי שהם מנצחים".
מספר ימים לאחר שיאקובידיס הפך לוויראלי יצרו איתו קשר מספר חברות פרטיות - כדי להעניק לו חסות. הוא ענה שהוא לא מוכן לקבל תמיכה רק בגלל שהפך לוויראלי. "אני לא רוצה להרוויח בצורה לא הוגנת ועל פני ספורטאים יוונים אחרים", אמר. "אני צריך חופש".
יאקובידיס והבכי שלו מעלים תהיות על עוד דברים מעבר לאיך מממנים פעילות של ספורטאים אולימפיים בכל העולם. רוב הענפים האולימפיים מתקשים להביא קהל וספונסרים בארבע השנים שבין האולימפיאדות, אבל רוב הספורטאים הבכירים חייבים להתנהל כמקצוענים 24/7, במשך אותן ארבע שנים, כדי לייצג את המדינה ולהצליח באולימפיאדה לעיני מיליארדים. כולם, כמובן, רואים את ההצלחה ומברכים עליה, אבל אף אחד לא רואה את העבודה הקשה שהובילה אליה. וכשאתה לא מצליח, אף אחד לא חושב אפילו לדקה על כל העבודה שלך.
מאז 1992 רוב הספורטאים באולימפיאדה היו מקצוענים. יש מדינות שממנות אותם באופן כמעט מלא, יש מדינות שמגייסות עבורם ספונסרים מהשוק הממשלתי, יש מדינות שמוצאות להם עבודות שיאפשרו להם להיות מקצוענים אבל גם לתרום לחבר.
במדינות קפיטלסטיות, הוועדים האולימפים והאיגודים המקצועיים צריכים לגלות יותר יצירתיות כדי לממן את הפעילות של הספורטאים שלהם. יש ספורטאי על שירוויחו מאות אלפי דולרים בחודש מחסות - אבל הם בהחלט לא הרוב. הרוב צריכים להיות מקצוענים עם משכורות של חובבנים.
אז מה עושים? איך כן מצליחים לגייס להם משאבים למחייה ולא מגיעים למצב כמו ביוון? זו שאלה שמאוד רלוונטית גם לישראל - מדינה בה ספורטאי אולימפי אחד יכול להרוויח פי 5 יותר מאשר ספורטאי אולימפי אחר.
בארה"ב, למשל, מקיימים "מכירות מאפים" בקהילות מקומיות - אנשים תורמים מאפים שנמכרים והכסף הולך לספורטאים שאינם תחת מלגת לימודים וספורט בקולג'ים. גם חלק מהספונסרים של הוועד מעסיקים את חלק מהספורטאים במשרה חלקית (ושכר מלא), ויש גם ספורטאים שעובדים במשרה מלאה לצד העבודה שלהם במקצוע הספורטיבי שלהם.
ספורטאים אולימפיים אמריקאים, למשל, עבדו בעבר כמורים, אינסטלטורים, מלצרים ודוג-ווקרים.
עבור היוונים,, הבכי של תיאודורוס יאקובידיס הוא מביך במיוחד, אבל יש ספורטאים אולימפיים ישראלים שמרוויחים מהמקצוע שלהם, מקצוע שמצפים מהם להיות מקצוענים בו, בערך כמוהו. יש ספורטאים אולימפיים ישראלים שצריכים לעבוד בוולט בערב ולהגיע מוכנים לאימון ב-5 בבוקר. יש ספורטאים ישראלים שמתחרים עם הדגל הישראלי על החזה אך ורק בגלל שהמשפחה שלהם היתה יכולה להרשות לעצמה להשקיע בהם עשרות, אם לא מאות, אלפי שקלים.
ארטיום דולגופיאט, זוכה מדליית הזהב של ישראל בהתעמלות, עבר קשיים כלכליים בדרך למצוינות. כוח רצון אדיר ואנשים פרטיים מנעו ממנו לפרוש. את הספורטאים האולימפיים המוצלחים מתגמלים לא רע בישראל; השאלה הגדולה היא כמה מתגמלים את אלו שעובדים לא פחות קשה מהם, ומצליחים פחות. ואלו לא פחות קריטיים לקיום המשחקים האולימפיים.
