טוקיו 2020תקשיבו למייקל פלפס. בבקשה
טוקיו 2020
תקשיבו למייקל פלפס. בבקשה
השחיין האולימפי הגדול בכל הזמנים אמר על המתעמלת סימון ביילס, שהודיעה היום על פרישה מגמר הקרב-רב: "אנחנו צריכים מישהו שיתן לנו להיות עצמנו. שיקשיב. שיאפשר לנו להיות פגיעים. אנחנו צריכים מישהו שלא ינסה לתקן אותנו"
אתמול (ג'), אחרי שהדרמה סביב פרישת סימון ביילס מגמר התחרות הקבוצתית בהתעמלות, נרגעה מעט, מייקל פלפס - הספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים ומי שמתפקד בימים אלו כפרשן השחייה של NBC - דיבר על המצב הנפשי של הספורטאים בכלל, והספורטאים האולימפיים בפרט.
"אני יכול לדבר על זה שעה", אמר פלפס, שבשנים האחרונות מקדם מאוד את נושא המודעות לבעיות הנפשיות של ספורטאים והאוכלוסייה הכללית. "ספורטאים בכלל וספורטאים אולימפיים בפרט, אנחנו צריכים מישהו שאנחנו יכולים לסמוך עליו. מישהו שיתן לנו להיות עצמנו. שיקשיב. שיאפשר לנו להיות פגיעים. אנחנו צריכים מישהו שלא ינסה לתקן אותנו. אנחנו סוחבים הרבה מאוד דברים על הגב שלנו, יש הרבה משקל ולחץ על הכתפיים שלנו וזה מאתגר - במיוחד באור הזרקורים ועם כל הציפיות שזורקים עלינו. זה שבר את הלב שלי (מה שקרה לביילס), אבל אם מסתכלים על זה, ב-18 החודשים האחרונים בריאות נפשית זה משהו שאנשים מדברים עליו".
איאן ת'ורפ, השחיין האולימפי האוסטרלי, אמר דברים דומים לפני האולימפיאדה. "אנחנו, הספורטאים האולימפיים, לא צריכים פסיכולוג ספורט", אמר. "אנחנו צריכים פסיכולוג. אנחנו עובדים כל כך קשה להיות הספורטאים הכי טובים, ותמיד מגיל כל כך צעיר, שלעיתים קרובות אנחנו שוכחים מי אנחנו וצריכים לעבוד על הנפש שלנו כדי לא ליפול לתוך בור".
ספורטאים אולימפיים ענקיים כמו ביילס, פלפס או ת'ורפ הפכו לאייקונים לפני שהפכו לאנשים בוגרים. לפני שהמוח שלהם השלים את התפתחותו. הם הגיעו לרמה שהם הגיעו אליה בגלל התמקדות ואובססיה לענף מגיל צעיר. לעיתים הם מקצוענים בתפיסתם ובהתנהגותם לפני גיל 10. לעיתים קרובות, הם התמקדו כל כך בעבודה בבריכה או במזרן בגלל שברחו ממשהו שהם לא היו יכולים להתמודד מולו בחיים עצמם: אם זו היפראקטיביות (ביילס ופלפס), דיכאון (פלפס), בלבול מגדרי (ת'ורפ), בעיות בבית (גם ביילס, שגדלה לאמא אלכוהוליסטית) או חרדות. בספורט הם מצאו את השקט שלהם. הספורט אפשר להם להכניס את הבעיות הללו לתוך סיר ולסגור את המכסה. אבל הסיר אף פעם לא מפסיק לבעבע. ואז, אחרי שהם מגלים שההצלחה הכבירה פשוט לא פותרת את הבעיות שלהם, הבעיות מתפרצות. ולעיתים, כמו במקרה של ביילס, הספורט עצמו בוגד בספורטאי - מה שיוצר משבר עצום. ביילס, הרי, הותקפה מינית על ידי רופא הנבחרת האמריקאית.
האולימפיאדה, בה הלחץ הלאומי הרבה יותר משמעותי מכל תחרות אחרת, היא נקודה בה הגדולים ביותר נשברים. לעיתים זה קורה לפני המשחקים - ואז אף אחד לא יודע מה קרה עד שזה נחשף (אם בכלל); לעיתים זה קורה אחרי משחקים - ומייקל פלפס חווה זאת ("חשבתי על התאבדות"); ולעיתים זה קורה במשחקים עצמם - אך עד למשחקים הללו פשוט "הסתירו" זאת עם "פציעה" או "מחלה".
סימון ביילס, שהיום הודיעה שפרשה גם מגמר הקרב-רב, היא בעצם הראשונה שאומרת שהיא צריכה לטפל בעצמה - וזה חשוב יותר מאשר להתמודד, מנטלית, עם הלחץ הספורטיבי.
היא מעבירה מסר שכבר הקריבה הרבה יותר מדי מעצמה עבור הזהב האולימפי. היא אומרת, במפורש: "הבריאות הנפשית שלי חשובה יותר". ביילס ניסתה להתמודד עם לחץ, שמעטים בהיסטוריה היו יכולים להתמודד איתו, ופשוט לא הצליחה. והיא עושה זאת מול עולם מוחצן וקיצוני בשיפוטיות ובביקורתיות שלו - אחרי שנה קשה מאוד מבחינה נפשית.
במשך שנים העניקו ספורטאים אולימפיים השראה לעולם, על ידי כך שהתגברו לעיני כל על קשיים פיזיים ומנטליים - ואז החיים שלהם התדרדרו לשפלים שאף אחד בעולם לא ראה. סימון ביילס מעניקה השראה לעולם בצורה אחרת: היא מעבירה מסר ברור שאף אחד לא העביר לפניה בצורה הזאת, בטח לא במהלך האולימפיאדה: הנפש שלי, מי שאני, חשובים יותר מהעבודה שלי.
