מה אפשר ללמוד על מנהיגות ממאמן נבחרת אנגליה גארת' סאות'גייט?
מה אפשר ללמוד על מנהיגות ממאמן נבחרת אנגליה גארת' סאות'גייט?
עד שסאות'גייט הגיע אנגליה ניצחה רק משחק נוק-אאוט אחד ביורו בתקופה של 53 שנים. איתו על הקווים אנגליה ניצחה שלושה משחקי נוק-אאוט ועלתה לגמר טורניר ראשון מאז 1966
רגע אחרי הניצחון הגדול של נבחרת אנגליה על אוקראינה ברבע גמר יורו 2020, גארת' סאות'גייט, מאמן הנבחרת המנצחת, שיבח את כל השחקנים שלא שיחקו. "הם חלק גדול כל כך ממה שאנחנו עושים" אמר. "זה כל כך קשה לגרום לכל קבוצת אנשים בגודל הזה להרגיש מעורבים ושמחים, לגרום להם להאמין שמעריכים אותם - אבל הבחורים האלה היו אדירים בדרך בה הקריבו את עצמם עבור הקבוצה. אנחנו בחצי הגמר הרבה בגלל זה. הרבה מהנבחרות הודחו מהיורו בגלל שלא היתה להן את הרוח הזו שיש לשחקנים המחליפים שלנו. הם אלו שאחראים על האווירה הזו והרוח הזו".
על הספסל של סאות'גייט אכן יושבים שחקנים שהם כוכבים בקבוצותיהם וכמעט ולא שיחקו ביורו 2020 כי ברמה הטקטית פשוט לא התאימו לאתגרים. ואולם, סאות'גייט הצליח לגייס את כולם למשימה אחת: לעשות היסטוריה. הוא הצליח להוריד את להבות האגו, לחבר בין שחקנים שמתחרים על אותו מקום בהרכב ולגרום לכל בורג בארגון שהוא נבחרת אנגליה כבורג חשוב. איך הוא הצליח לעשות זאת? במספר ראיונות, ספר וכתבות הוא מאוד ברור בדרך שלו. אלו הדברים שאפשר ללמוד מסגנון ההנהגה של סאות'גייט.
1. לא נכנע ללחץ
סאות'גייט, בניגוד למאמני עבר באנגליה, אף פעם לא נכנע ללחץ הציבורי. הוא לא הפר את האיזון בסגל בשביל שחקן אופנתי במיוחד; הוא לא הכניס להרכב שחקן שהוא הרגיש שלא מתאים למשימה והוא לא ניסה לדחוף לתוך מערך אחד כמה שחקנים שפשוט לא יכולים לשחק ביחד אבל "חייבים" לשחק ביחד כי הם הכי טובים. תחשבו על כאבי הראש של מאמני נבחרת אנגליה כשניסו להכניס את סטיבן ג'רארד, פרנק למפארד ופול סקולס להרכב אחד מתפקד - רק בגלל שהציבור רצה.
אחת מהסיבות לכך שסאות'גייט מצליח לעמוד בלחצים שמאמני נבחרת אנגליה אחרים לא הצליחו לעמוד בהם (וגם לשמור על הגיבוש של הקבוצה) היא שכשחקן נבחרת לשעבר, הוא יודע טוב יותר איך לגשת לשחקנים שנמצאים תחת הלחץ הזה - אבל יש לכך עוד סיבה, כנראה יותר חשובה: "אף אחד לא מכיר את הפרטים הקטנים יותר טוב מאיתנו" הסביר סאות'גייט ל-High Performance Podcast.
"אנחנו רואים את השחקנים, כל השחקנים, משחקים כל השנה. עם הכדור, בלי הכדור, במשחקים ברמה מסוימת, במשחקים ברמה אחרת - אז אנחנו יודעים טוב יותר מכל האנשים שיש להם דעות אחרות משלנו ואנחנו גם מבהירים את זה לשחקנים שלנו. אנחנו גם יודעים איך שאנחנו רוצים לעבוד, אנחנו מאוד מעריכים התאמה תרבותית. אנחנו מנסים לברר אם השחקנים בסגל הם אותם שחקנים אחרי 50 ימים איתנו ללא משפחה לצידם. האם הם מתאימים לדרך שאנחנו רוצים לשחק וכ"ו... אנחנו צריכים למזג את כל העוצמות של השחקנים ולכסות את כל החולשות".
זה משהו שרק אדם עם כל הפרטים יכול לעשות. סאות'גייט מציג כאן ניהול דרך אמפתיה, שעובר דרך דאטה. מעטים יכולים לעשות זאת בצורה טובה.
2. לחם, חמאה ופרטים קטנים
אחרי השתלמות אצל טוטו וולף מקבוצת הפורמולה 1 של מרצדס, לסאות'גייט התבהרו מספר דברים: "איך מגיעים לביצועים ברמה הגבוהה ביותר?" תהה סאות'גייט בראיון. "עושים את הדברים הבסיסיים בצורה מושלמת ואז מצרפים את היתרונות הקטנים בפרטים הקטנים כדי לנצח. ויציבים מאוד בשני הדברים".
סאות'גייט ניהל בשנים האחרונות שני צוותים, בעצם. הצוות העוטף של הנבחרת - המאמנים, מאמני הכושר, הפיזיותרפיסטים, האנליסטים, התזונאים וכ"ו. את זה עשה על בסיס יומי כדי שיגיעו השחקנים בפגרות הבינלאומיות ובסופו של דבר בטורניר עצמו, הכל יהיה - מה שמכונה "פיקס". וכך היה. ההכנה למחנות האימון, הפגרות, האווירה שנוצרה - הכל נועד לשרת את השחקנים. ככה טוטו וולף עובד. הכל נועד לשרת את הנהגים.
"אני האיש שעומד בחזית" הסביר סאות'גייט ב-High Performance Podcast. "אבל אני חייב אנשים מבריקים איתי כדי שאוכל לעשות את העבודה. אני ממש לא יכול לרדת לכל הפרטים הקטנים שצריך בשביל להצליח אבל צריך סביבה ותרבות של ירידה לפרטים הקטנים ואני צריך הבנה מספיק טובה של איך נראית מצוינות בכל תחום. עם זאת, אני צריך גם הבנה מלאה שאני לא יכול להיות מומחה בתחום הזה ויש אנשים שהם כן מומחים בכל מחלקה ויודעים מה הם עושים. אני צריך לתת להם אוטונומיה שיעשו את העבודה הטובה ביותר. אם כולם יעשו את העבודה שלהם בצורה מצוינות, אז נקבל הזדמנות מצוינת לנצח".
3. למד על בשרו
סאות'גייט מודע לחלוטין למשמעות שיש לחולצת שלושת האריות על ביצועי השחקנים. הוא, לפיו, "חווה את הדבר הגרוע ביותר ששחקן מקצועי יכול לחוות במקצוע: החמצת פנדל בחצי גמר יורו". סאות'גייט, איש שחושב לעומק על דברים, התקשה להתאושש מנטלית מאותה החמצה נגד גרמניה ביורו 1996 אבל הוא השתמש בה כדי לנתח לעומק מה הבעיה של הנבחרת האנגלית. והבעיה היא, לפיו, היא בעיקר מנטלית.
ברגע שקיבל את תפקיד המאמן במקום סם אלרדייס - תחילה לא ממש רצה אותו - חשב איך הוא יכול לנטרל את הבעיה המנטלית שמחסלת את הסיכויים של אנגליה עוד לפני הטורניר. וזה אולי המשימה הקשה ביותר שלו. היה לו פתרון "רב שכבתי" לנושא הזה ספציפית.
א'. קודם כל, תחשבו: כשדנמרק עלתה ליתרון בחצי הגמר בוומבלי, הארי קיין - קפטן הנבחרת - לא סימן לשחקנים "להירגע". הוא הצביע על המוח. ביקש שיחשבו תחת אש. שלא יאבדו את הראש. זה מגיע מהמאמן השכלתן. סאות'גייט "הכין" את שחקניו למצב בו הם נכנסים לפיגור. "הם הסתכלו עליי באימה כשאמרתי להם שאנחנו צריכים להתכונן למצב שאנחנו בפיגור" אמר. "אבל זה רק הגיוני. הרי כמאמן אני מכין אותם לשחק עם כדור, ובלי כדור, ובשליש המגרש שלנו, ובשליש המגרש שלהם אז למה לא להכין אותם למצב שבו אנחנו בפיגור 1-0. הרי זו סיטואציה שונה הרבה יותר מאשר מצב עם כדור או בלי כדור ואף פעם לא מכינים קבוצה לזה. אז צריך לדבר על זה. להתכונן לזה. כדי שלא נגיע למצב שבו אנחנו לחוצים ולוקחים בעיטות מ-30 מטרים".
את הדברים אמר בפודקאסט כחודשיים לפני המשחק מול דנמרק - המשחק הראשון בו אנגליה היתה בפיגור ביורו.
ב'. רוגע על הקווים: סאות'גייט טוען שקשה מאוד "לעבוד" על השחקנים. "הם האנשים הכי חריפים שאני מכיר" הסביר. "אני לא יכול לרמות אותם. אם אני אומר להם להישאר רגועים אבל אז אני מתקפל על הקווים כמו באזיל פולטי, אז איזה מסר אני שולח להם?". סאות'גייט מתמקד הרבה מאוד במסרים הלא מילוליים שלו לשחקנים. וזה ממש הבסיס לעבודה שלו. "הרבה מאמנים לא יכולים לצאת מהעבודה בנבחרת אנגליה בצורה טובה. תמיד יקרעו אותך לגזרים", הוא הסביר. "אבל איך זה יעזור לי אם אני אכנס לעבודה כשאני חושב ככה. מה השחקנים ירגישו כלפיי אם זה מה שאני אחשוב. בוא נחשוב רגע. אנחנו מדברים על לחץ אבל איזה לחץ זה בדיוק? לא זכינו בכלום מאז 1966, איזה לחץ יש עלינו בעצם? בוא פשוט נהנה מזה".
ג'. בוא נרגע, אוקיי: סאות'גייט רצה שסנט ג'ורג'ס פארק, בית הנבחרות האנגלי, יהיה סוג של בית הבראה עבור השחקנים. המקום הכי רגוע שהם יכולים להיות בו. שם הם יכולים להשתקם ממשחקים ולהשתחרר מהלחץ. ליהנות בבילוי סביב שולחן הסנוקר עם חברים ופשוט להתעלם ממה שקורה בחוץ. אלמנט ההנאה מהרגע עם חברים, הרבה ממנו מבוסס על מיינדפולנס, חזק מאוד בקרב אנגליה הנוכחית וכך גם "ניהול ציפיות", ביטוי שסאות'גייט חוזר עליו פעם אחר פעם. "צריך לחיות עם הדרישות הכי גבוהות שיש אבל הדרישות הללו צריכות לבוא מאיתנו, לא מבחוץ" הסביר.
ד'. ניהול ציפיות: סאות'גייט גם דיבר וכתב הרבה על "אלמנט הפחד" שנוצר מכך שלא עומדים בציפיות העצומות. "בטורנירים תמיד היה מישהו שהיה שעיר לעזאזל, האשם בהדחה" הסביר. "אם זה דיוויד בקהאם ב-1998 או אני ב-1996 שחקנים חשבו במשחקים גדולים אני רק רוצה להיות זה שלא יאשימו אותו בסוף. וזה פחד. לשם הגענו. זה היה המשחק מול איסלנד. ביטחון מרוסק". אז איך כן מצליחים לייצר ציפיות ריאליסטיות? לפי סאות'ג'ייט בריאליזם כנה ואמיתי. "אנחנו צריכים להיות ריאליסטים מאוד. בשיחות שלנו עם התקשורת. להגיד 'כן, אנחנו רוצים לנצח אבל בוא נראה את המציאות שלנו. האם אנחנו יכולים להיות פייבוריטים? אולי. כן. אבל אי אפשר להגיד שאנחנו הכי טובים. האם אנחנו בין הנבחרות הכי טובות? כן, אבל בוא נהיה כנים בקשר לשאיפות שלנו". סאות'גייט לפני הטורניר הכריז שאי העפלה לחצי הגמר לפחות יוגדר ככישלון. זו היתה אמירה אמיצה אבל המטרה היתה ריאלית לחלוטין. הציפיות "נוהלו".
4. מה שלא הורג...
סאות'גייט אימן שתי קבוצות בוגרות בחייו. מידלסבורו ב-2006 עד 2009 ונבחרת אנגליה מ-2016. העבודה הראשונה שלו "צילקה" אותו. "הרבה זמן לא ידעתי אם אני רוצה בכלל לחזור לאימון, המוח שלי צולק" הסביר. הפיטורים ממידלסבורו, שנתנו לו את תפקיד המאמן שניה אחרי שפרש ממשחק, היוו "הקלה". הוא הסביר שפשוט לא ידע מה לעשות כמאמן בוגרים. הביטחון העצמי שלו קרס ורק ארבע שנים אחרי, כשהתחיל לעבוד עם הנבחרת עד גיל 21 של אנגליה, הרעב שלו לאימון חזר. ואולם, בגלל התקופה אחרי יורו 96 הוא לא ממש רצה לאמן את הנבחרת הבוגרת. "לא רציתי להיפגע" טען. "כשאתה רק מפסיד, אין ראיות לכך שאתה עושה עבודה נכונה. אבל זה הכדורגל, המשחק הוא משחק עם תוצאה קטנה ואתה יכול לעשות הכל נכון ועדיין להפסיד".
לסאות'גייט לקח זמן להבין זאת. הוא מודה אבל אז גם מצא משמעות לקריירה שלו: "הבנתי שאני רוצה לעזור לשחקנים להגיע למקומות גבוהים יותר מאשר אני הגעתי אליהם וכמישהו בן 50+ עם ניסיון, אני יכול לעשות זאת. אם אתה בן 20 אבל עם 20 שנות ניסיון אתה תהיה רגוע ותבין הרבה יותר טוב את הסיטואציה. וזה התפקיד שלי כמאמן הנבחרת, לתת להם את הניסיון ואת הרוגע הזה שלא היו לי כשאני הייתי שחקן". את השחקנים שלו הביא לגמר היורו. לפחות מקום אחד גבוה יותר ממה שהוא היה בו.
5. מנהיגות שקטה
סאות'גייט אמנם לא גדל בכפר אבל בחדר ההלבשה בקריסטל פאלאס, מועדון מדרום לונדון, הוא ממש לא היה חלק טבעי מחדר הלבשה מאוד עירוני וגם שחור. "הרבה מהשחקנים ששיחקתי איתם לא היו עם אוכל על השולחן כילדים. זה לא משהו שאני חוויתי", הסביר. "אז כל הזמן הייתי צריך להוכיח שיש לי את אותה מוטיבציה ותשוקה להצליח - זה כואב וזה קשה ואתה במאבק תמידי בכושר גרוע, פציעות, טעויות, ביטחון עצמי. כולם עברו משהו כדי להגיע לאיפה שהם אבל אולי בגלל זה לכולם היה סוג של מחסום שלא באמת אפשר להם להיות גדולים יותר ממה שציפו מהם. זו האווירה של הספורט. זה קשוח ואי אפשר ללמוד את זה בספר. אבל כשצריך להנהיג את החבורה הזאת, זו משימה שאי אפשר לעשות אם אתה לא אתה. אני לא יכול להיות מישהו שאני לא. לא יכולתי לצעוק ולצרוח, הייתי צריך למצוא את הדרך האותנטית והאמתית שלי לגעת באנשים. אנשים מריחים את זה אם אתה לא אותנטי".
וסאות'גייט מצא את הדרך להפעיל. אמפתיה. את זה הוא הביא לנבחרת בצורה טובה יותר מכל מאמן אחר בהיסטוריה של אנגליה. "אנחנו רוצים לדעת הכל על השחקנים והמצב שלהם כדי לדעת גם איך לגשת אליהם ולדבר איתם. המטרה היא לדעת איך להשיג תגובה וצריך לכל אחד גישה שונה. יש אנשים שמגיבים לא טוב לצעקות. יש אנשים שצריכים מסר שמועבר בצורה יותר ישירה וחזקה. יש כאלו שאוהבים את המסר יותר ברכות. אנחנו תמיד צריכים לחשוב על התגובה האמוציונלית של הקבוצה ושל כל אחד בקבוצה. אולי יש עייפות, אולי צריכים להתעורר. כולם חושבים שכמאמן נבחרת אנגליה אתה צריך להיות ווינסטון צ'רצ'יל. ניהול ישיר. אבל יש מנהיגות שקטה. לא צריך להיות רועש. לא צריך בחיים מנהיג רועש. אנשים מזהים שלא צריך את זכר האלפא כדי להוביל - זו המוטיבציה שלי".
6. "תרבות מועדון"
סאות'גייט מדבר הרבה על "תרבות מועדון" - מונח שמתאים יותר לקבוצה, שלאורך השנה ביחד ולא רק בפגרות בינלאומיות. הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שנבחרת אנגליה אינה מועדון כדורגל שהשחקנים חיים מדי שבוע אבל שבטורניר השחקנים כן צריכים לחיות זה עם זה כמו משפחה במשך 50 ימים. ולכן הוא מאוד מקפיד על מי נכנס למועדון הזה ומי לא.
"אם אנחנו מזהים אצל שחקנים התנהגויות שאנחנו לא אוהבים, שפת גוף לא טובה עם החברים שלהם או שמענו הרבה יותר מדי דברים לא טובים עליהם - אז אנחנו לא נביא אותם לנבחרת. בלי קשר לרמת הכישרון", הסביר. "יש אנשים שקשה להם לא להיות שחקני הרכב וקשה להם עוד יותר להיות בלי המשפחה. או לא מתפקדים טוב בתחרות על מקום בהרכב. הם יכולים להיות מרוקני אנרגיה". וכמו בקבוצה, סאות'גייט טוען שלשחקנים הוותיקים והמנהיגים יש חשיבות מכרעת באיך שהקבוצה מתנהלת. "השחקנים הוותיקים עושים הרבה עבודה עבורך", הסביר.
"הארי קיין וג'ורדן הנדרסון הם מקצוענים אדירים - באיך שהם שומרים על עצמם, בהכנה שלהם למשחקים. אם שחקן צעיר צופה בהם מקרוב, הוא ישתפר". סאות'גייט גם מדבר על ארוחות משותפות כאחד מהדברים החשובים ביותר בבניית רוח המועדון. בפודקאסט High Performance אפילו הזכיר בנושא את הספר "קיצור תולדות האנושות" של ד"ר יובל נח הררי. "כבני אדם זה היה ככה לאורך שנים. בארוחות השחקנים הוותיקים בודקים את הצעירים. הם רוצים לראות אם הם צנועים מספיק, הם מייצרים גיבוש, הם מייצרים היררכיה. השחקנים כל הזמן בודקים אחד את השני. זה חלק מהמקצוע. אם אתה צעיר וצנוע ועובד קשה - אתה תשתמש בשיחות הללו בארוחות כדי להשתפר. כדי להתגבש. זה חלק מלמידת המשחק".
סאות'גייט וההתאחדות האנגלית, כחלק מהרצון להפוך את נבחרת אנגליה ל"קלאב אינגלנד" החליטו לקרב יותר את השחקנים לשעבר לשחקנים הנוכחיים. למשל, בלמים לשעבר מציגים לבלמים חדשים את החולצות שלהם, אוכלים איתם ארוחות צהריים ומקבלים יחס שלא קיבלו בעבר.
7. פטריוטיזם מודרני
גארת' סאות'גייט הוא נכד של לוחם במלחמת העולם השנייה. הוא עובד עם עמותת הנסיך וויליאם שמסייעת לילדים שעוברים קשיים נפשיים. הוא חי ושיחק כל חייו באנגליה. הוא פטריוט אנגלי שגאה במורשת של ארצו. "מבלי קשר לפוליטיקה שגדלנו בה, זה ברור שאנחנו מדינה אדירה", כתב בטור "Dear England" שהתפרסם ב-Players' Tribune. "ביחס לגודל האוכלוסייה שלנו, אנחנו תרמנו כל כך הרבה לאומנויות, מדעים וספורט. יש לנו זהות מיוחדת וזה מקור מוטיבציה חזק מאוד עבורנו. אנחנו אנשים שחושבים באופן עצמאי, אנחנו מדברים על הנושאים שחשובים לנו. ואנחנו גאים בזה".
אבל בעוד פוליטיקאים פופוליסטים כבשו את המילה "פטריוטיזם", סאות'גייט מתעקש לייצג את האנגליות שהיא ההפך הגמור מהאנגליות המתנשאת שהובילה, בין השאר, לברקזיט ואולי גם לכישלונות חוזרים ונשנים בטורנירי כדורגל בינלאומיים. "כשאנחנו מייצגים את אנגליה זה לא רק איך שאנחנו משחקים. זה גם איך שאנחנו מתנהגים על המגרש ומחוצה לו; איך אנחנו מחברים בין אנשים; איך שאנחנו מעניקים השראה ומאחדים; איך שאנחנו מייצרים זיכרונות שנשארים איתנו הרבה מעבר ל-90 דקות. הרבה מעבר לקיץ שעבר. זיכרונות לנצח...", כתב.
בספרו Anything Is Possible הוא מדבר גם על כך שבחברה המודרנית ובמיוחד במדיה החברתית אין את "האדיבות הבסיסית, שהיא הבסיס להכול". בראיונות ובמסיבות עיתונאים יצא נגד הטרולים ברשת שמתנגדים לכל מה שמרגיש להם "פרוגרסיבי" ו"woke". הוא עושה זאת ברהיטות ובהסברים מקיפים ומעמיקים. סאות'גייט, אם רצה או לא רצה (והוא ככל הנראה רצה), הציב דרך פטריוטית לא מתלהמת לאהוד את הנבחרת, לאהוב את המדינה. אם הוא רצה או לא רצה (הוא ככל הנראה רצה), הוא התייצב לצד ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם והזכות להביע מחאה. הוא יצא נגד "הזרמים הגזעניים" שהובילו לברקזיט ולשבר בין הצעירים למבוגרים הבריטים. הוא מרחיק את עצמו באופן מודע לחלוטין מהשוביניזם שמאפיין הרבה מההתנהגויות של רבים מאוהדי הנבחרת, ששרים על מפציצים גרמנים וניצחונות במלחמת העולם השנייה אבל שורקים בוז לשחקנים שחורים שמביעים מחאה על אלימות משטרתית או מביעים תמיכה בזכויות להט"ב. "על האי שלנו יש לנו את הרצון להגן על הערכים והמסורות שלנו - וככה צריך - אבל זה לא צריך לבוא על חשבון בחינה עצמית, ביקורת עצמית וקידמה", כתב.
סאות'גייט אינו דמות פוליטית אבל טוען ש"אחד מהתפקידים של שחקני הנבחרת הוא לקיים אינטראקציה עם הציבור על נושאים כגון שוויון, גזענות וחוסר צדק". בניגוד ללייבור, מפלגה די מנותקת מהעם הבריטי, סאות'גייט מציג גישה שהיא פטריוטית ומתקדמת וגם יעילה בקידום מסרים "ליברליים". והיא יעילה בזכות דבר אחד שסאות'גייט רואה כהכרחי להכול: "כבוד".
"כשחקן אנגליה אתה צריך לכבד את כולם. מהגברת בקבלה של סט ג'ורג'ס פארק ועד חבריך לקבוצה. זה אומר להגיע בזמן. וזה אומר להתנהל ביושרה ולדעת למתוח ביקורת על עצמך אבל לא לחסל את הביטחון העצמי שלך ושל החברים שלך. זה הבסיס להכול. זה הבסיס לעבודה טובה. לחיים טובים".
