האב, הבן והכדור המושחת: חודש למונדיאל השנוי במחלוקת בקטאר
האב, הבן והכדור המושחת: חודש למונדיאל השנוי במחלוקת בקטאר
תעשיית הכדורגל היא צינית ואפלה, והופכת ליותר מושחתת ואלימה ככל שעובר הזמן. אבל אירוח המונדיאל על ידי קטאר הוא נקודת שפל ששברה לי את הלב, ותשבור אותו גם לבני הקטן; כתבה ראשונה בסדרה
בשנה האחרונה הילד שלי התחיל לאהוב כדורגל. לא דחפתי אותו לשם, אבל הוא רואה אותי צופה במשחקים ושומע פודקאסטים שלי על כדורגל. חוץ מלשחק בעצמו, הוא גם אוהב לצפות במשחקים היסטוריים ביוטיוב ולשחק פיפ"א בפלייסטיישן. הוא ממש אוהב חולצות כדורגל — אבל יותר מהכל, הוא אוהב לדבר איתי על כדורגל. זה חיבור מאוד פשוט לאבא שלו.
הוא שואל אותי שאלות על השחקן הכי טוב של איטליה במונדיאל 2006, מדקלם בפניי את מספר האליפויות של ארסנל, נזכר איתי בשערים שראה ביוטיוב, שואל על שמות שהוא לא בטוח לגביהם, ומבקש ממני לצייר חולצות כדורגל עבורו. בשביל הילד הזה החיבור לכדורגל הוא קודם כל חיבור לאבא שלו. וזה חיבור חזק שבדרך כלל לא מתרופף עם הזמן.
אני התחברתי לכדורגל דרך המונדיאלים. בתור ילד סקרן שאוהב דגלים ולשמוע סיפורים על העולם, לראות את נבחרת קמרון — מדינה שלא הכרתי עם דגל שבו יש את שילוב הצבעים האהוב עליי, ירוק־צהוב־אדום - מכסחת את קלאודיו קאניג'ה ומנצחת את ארגנטינה עם דייגו מראדונה הגדול - זה היה מרטיט. בתור ילד שרק רצה שהגרמנים יפסידו, ניצחון של בולגריה עליהם במונדיאל 1994 היה הדבר הכי טוב שאפשר היה לקוות לו. בתור נער שמעריץ את דניס ברגקאמפ, לראות אותו כובש שער ניצחון מרהיב בדקה האחרונה של רבע הגמר היה רגע שאני עד היום נזכר בו עם דמעות בעיניים.
1. דברים שילד לעולם לא שוכח
כמעט אצל כולם החיבור הראשוני לכדורגל הוא רגשי. והוא נשאר לכל החיים. אפילו כאשר הזיכרונות נעלמים. הכדורגל יושב בחלק של הרגש במוח. לפי מחקר מ־2014 שנעשה על ידי עמותת "בריאות והזדקנות" הספרדית, זיכרונות כדורגל מסייעים לגרות את הזיכרון, לשנות את תשומת הלב של החולים ולעורר רגשות חיוביים אצלם. גם באוניברסיטת מערב סקוטלנד (UWS) עשו מחקרים דומים והגיעו למסקנה דומה — זיכרונות כדורגל מסייעים לחולי אלצהיימר.
ההישגים של אותם מחקרים מדהימים: חולי אלצהיימר שמתקשים לזכור את שם הבנים שלהם, יכולים לזהות מי לא שייך לתמונת ההרכב של ברצלונה, אוהד אתלטיקו מדריד שלא זוכר את שמו נזכר במילות השיר של ההמנון של המועדון, מטופלים שלא מזהים את בני משפחתם זוכרים שהלכו עמם למשחק.
על אהדת כדורגל מסתכלים הרבה פעמים בזלזול, כמו על "אופיום להמונים" או הסחת דעת מהדברים החשובים — אבל עבור מיליונים זה הרבה יותר מסתם תחביב או דרך להעביר את הסופ"ש. הכדורגל, הקבוצה שהם אוהדים, הם חלק מהזהות שלהם. זה מה שהם עושים בשעות שהם לא עובדים בהן. הכדורגל הוא מקור לגאווה עבורם, סט ערכים שהתחברו אליו מגיל צעיר, הוא קשר אנושי עם חבר, הוא התשתית למערכת יחסים עם אבא.
אהדת קבוצה, אהבת המשחק, התחילו במהלך המהפכה התעשייתית בבריטניה. בעידן שבו אנשים גרו בצפיפות, נשמו זיהום אוויר, חיו בעוני והתפרנסו מעבודה פיזית, קשה ומסוכנת. רבים היגרו לערים בשביל העבודה הזו, מנותקים מהקשרים תרבותיים. קבוצות כדורגל הוקמו אז על ידי אנשי דת שהיו מודאגים מאלימות והפקרות הנוער, עובדי מפעלים שחיפשו פעילות ספורטיבית מחברת עם חבריהם לפס הייצור, וחברות שחיפשו ליצור תחושת הזדהות בקרב העובדים. המשחקים היו הדבר היחיד שהם חיכו לו בשבוע עבודה. משחקים בין הקבוצות היו הבידור היחיד, וחשוב יותר - הם סיפקו מקומות מפגש לאנשים. רבים מצאו תחושת קהילתיות אך ורק בכדורגל. מהגרים ומקומיים מצאו מטרה משותפת באהדה לקבוצה המקומית. מאז אהדת הכדורגל עברה אבולוציות רבות אבל נותרה, בבסיסה, חיבור בין אנשים.
2. דברים שאי אפשר להסביר לילד
לפי נתוני רייטינג, כ־3.5 מיליארד אנשים צופים בכדורגל על בסיס די קבוע ובכל העולם — יותר ממספרם של קתולים ומוסלמים בעולם ביחד. וכמו באנגליה של תחילת המאה ה־20, גם במאה ה־21 יש אנשים שמעוניינים להרוויח מהחיבור האנושי הזה. מאז שסיליביו ברלוסקוני רכב על הכדורגל כדי להשתלט על הפוליטיקה האיטלקית, רבים ניסו זאת במגוון דרכים. אוליגרכים הגיעו לכדורגל כדי להשיג מעמד באירופה, ומדינות נוראיות מנצלות את הספורט כדי להשיג לעצמן שכבת הגנה תדמיתית שמכונה "עוצמה רכה". קטאר, איחוד האמירויות, סעודיה, רוסיה וסין השקיעו בכדורגל מיליארדים כדי לפתח קשרים עם המערב ולשנות את תדמיתן הבעייתית.
אני אוהב כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי. לא היה שבוע בחיי שבו לא שיחקתי או צפיתי בכדורגל. מגיל 16 אני מסקר את המשחק, חושב על המשחק וחוקר את המשחק. האהבה למשחק עצמו לא דעכה במהלך השנים, אפילו כשקבוצתי חוטפת בראש וההשפלה מורגשת היטב בכל נים בגופי, אני לא שוקל, אפילו למאית שנייה, להפסיק לצרוך את הענף הזה. התעשייה מסביב, שאותה אני מסקר כבר קרוב ל־20 שנה, הפכה ליותר ויותר צינית ואפלה, מלאה בשחיתות, גזענות, שוביניזם, הטיות משחקים, הלבנות הון, ואלימות פיזית ומילולית.
איך אסביר לילד שלי שאנשים מתו כדי לבנות את האצטדיון שהנבחרת שהוא אוהד משחקת בו? שהעולם שתק אל מול האסון הזה?
ובכל זאת, קטאר 2022 היא נקודת שבר של ממש. באוקטובר 2010 הגעתי לוועידת "מנהיגים בכדורגל" בלונדון, שם נפגשתי עם כל אלו שניהלו את הקמפיין להבאת המונדיאלים ב־2018 ו־2022 אל מדינותיהם. 9 מדינות הגישו הצעות - כולל אנגליה, שהגישה הצעה ל"מונדיאל הרווחי בכל הזמנים". ההצעות של רוסיה וקטאר קיבלו את הציונים הטכניים הנמוכים ביותר על ידי ועדה עצמאית של פיפ"א. ואיך לא? קטאר לא יכולה לארח מונדיאל בקיץ אבל אנשיה הבטיחו "אצטדיונים ממוזגים". בכתבה למוסף "כלכליסט" (לגנוב את המונדיאל, אוקטובר 2010) חזיתי שבדצמבר פיפ"א תבחר בהצעות הגרועות ביותר לאירוח המונדיאל — פשוט בגלל שהוועד הפועל של הארגון היה מורכב מדגנרטים מושחתים.
וכך היה. גם כשבקטאר הכריזו ש"אופס, לא נוכל לארח משחקים בקיץ", פיפ"א לא שינתה את ההחלטה; גם כאשר כל מי שקיבל את ההחלטה הורשע בשחיתות או נזרק מפיפ"א בגין חשדות לשחיתות, לא שינו את ההחלטה. הכדורגל הוא תעשייה צינית מאוד, והמונדיאל בקטאר הוא שפל בלתי נתפס של אותה תעשייה: הכדורגלנים בקטאר ישחקו באצטדיונים שבשביל לבנותם נהרגו עשרות אלפי עובדים חסרי זכויות; המדינה המארחת היא נסיכות נפט מזהמת, שבה אין זכויות עובד ואדם למרבית האוכלוסייה; מדינה שבה הומוסקסואלים נרדפים וליברלים נשלחים לכלא.
הילד שלי אוהב לשאול שאלות, והוא כבר שואל שאלות מורכבות על טוב ורע, והבטחתי לא לשקר לו. "פריז סן ז'רמן בבעלות של אנשים רעים", אני אומר לו ולא מפרט, כי הפירוט מזעזע. הוא יודע כרגע שפריז היא קבוצה שאבא לא אוהב, ובסופו של דבר ישאל למה אני לא מתלהב מהמונדיאל בקטאר, למה אני כבוי מול המסך, מיואש מהאדישות שכל כך הרבה אוהדי כדורגל מגלים לכך שהמונדיאל ייערך במדינה שעשתה פשע נגד האנושות, והכדורגל איפשר לה זאת.
איך אסביר לילד שאנשים מתו כדי לבנות את האצטדיון שהנבחרת האהובה שלו משחקת בו? שפריז סן ז'רמן — הקבוצה של ניימאר, ליאו מסי וקיליאן אמבפה שהוא אוהב — משמשת כמכבסת תדמית למדינה שהרגה את האנשים האלה? שעולם הכדורגל, ברובו, שותק מול האסון הזה? איך בכלל אפשר להסביר לילד שהדבר הזה שהוא אוהב, שכל כך מחבר אותו אליי, יכול להיות כל כך אכזרי?
הכדורגל, המונדיאל הזה, שבר לי את הלב והוא ירסק אותו יותר כשהוא ישבור לבן שלי את הלב. לך לעזאזל כדורגל.
