הכסף הגדול של הכדורגל: לחברי מועדון בלבד
הכסף הגדול של הכדורגל: לחברי מועדון בלבד
מהכישלון הכלכלי של אופ"א שדחף את מועדוני הפאר להקמת הליגה החדשה, דרך החובות שהעמיקו בקורונה ועד הכללים החדשים שיניבו רווחים עצומים לבעלים. כך מטלטלת הסופר־ליג את הענף
שלשום בחצות נפלה פצצת האטום על הכדורגל האירופי כפי שהכרנו אותו בעשורים האחרונים. 12 המועדונים המובילים באירופה – ריאל מדריד, ברצלונה, ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, ארסנל, צ'לסי, טוטנהאם, אתלטיקו מדריד, אינטר, מילאן ויובנטוס – הודיעו שנמאס להם. שהם מתנתקים מליגת האלופות של אופ"א ומקימים את הסופר־ליג, שאמורה להחליף את ליגת האלופות, המפעל הרווחי ביותר של אופ"א שמגלגל 3 מיליארד יורו בשנה.
למה 12 הגדולות עוזבות מפעל רווחי?
התשובה הקצרה היא כי אפשר להרוויח יותר. 12 הגדולות הן קבוצות הספורט המוכרות בעולם. הן בעלות מותג בינלאומי חזק בהרבה משל רוב הקבוצות בארה"ב ומשחקות בענף הרבה יותר פופולרי מאשר כל ענף אמריקאי - ועדיין לא מצליחות למנף את הנכסים השיווקיים הללו לרווחים משמעותיים כמו אלו שיש ב־NFL, ליגת הפוטבול של ארה"ב; ה־NBA, ליגת הכדורסל של צפון אמריקה; ואפילו ה־MLB, ליגת הבייסבול של צפון אמריקה.
יתרה מכך, אופ"א אמנם ניסתה לרצות את המועדונים הגדולים עם הגדלה ועיצוב מחדש של הפורמט של ליגת האלופות, אבל הקוסמטיקה הזו התגמדה נוכח הכישלון הכלכלי המהדהד של ארגון הכדורגל האירופי לייצר עם מותגי הספורט הכי חזקים בעולם את טורניר הספורט השנתי הכי חזק כלכלית בעולם.
בנוסף, במשך שנים אופ"א עשתה מהלכים שפשוט הכעיסו את קבוצות הכדורגל הגדולות. מהגדלת מספר הפגרות הבינלאומיות עם טורניר משחקי ידידות מיותר בדמות "ליגת האומות" ועד פתיחת דלת ליגת האלופות לקבוצות קטנות ולא תחרותיות. בשנים האחרונות שלב הבתים של ליגת האלופות הפך כמעט כל משחק לצפוי ומשעמם – במיוחד אחרי הטמעת רגולציית הפייר פליי הפיננסי, שפתחה פערים בלתי ניתנים לסגירה בין הקבוצות העשירות לקבוצות מעמד הביניים. הרייטינג קרס ברוב אירופה אף שהכדורגל נמצא על המרקעים יותר מאי פעם. כמו כן, נראה שאופ"א – הרגולטורית והמארגנת של טורניר הספורט השנתי היוקרתי ביותר – עשתה הכל כדי לרצות את התאחדויות הכדורגל הקטנות, ומספר המשחקים בין הגדולות היה מצומצם למדי. "זה כמו רפאל נדאל נגד רוג'ר פדרר פעם בעשר שנים", הסביר נשיא ריאל מדריד פלורנטינו פרס העומד בראש מיזם הסופר־ליג.
אחד המופעים של חוסר ניצול הפוטנציאל הכלכלי היה במשחקי רבע הגמר של ליגת האלופות. המפגשים בין ריאל מדריד לליברפול ובין מנצ'סטר סיטי לדורטמונד שוחקו במקביל. כך גם המשחקים בין באיירן מינכן, פריז סן ז'רמן וצ'לסי ופורטו. המשמעות היא שאת חלק מהמשחקים המעניינים ביותר בעונה האוהדים לא היו יכולים לראות בשידור ישיר לא מפוצל. אופ"א ממש מנעה זאת על ידי שיבוץ המשחקים באותה השעה, במקום לקיים אותם בשני זמנים שונים – מה שהיה מאפשר ליותר אנשים לצפות בכל המשחקים. מעבר לתסכול האוהדים, מה שמעניין את בעלי הקבוצות הוא הכסף כמובן. קשה לאמוד כמה אופ"א וקבוצות הכדורגל הגדולות מפסידות מהתנהלות כזו אבל שני דברים ברורים לגמרי: אפשר להרוויח יותר מפיצול המשחקים. זה פשוט לא הגיוני מבחינה עסקית לקבוע שני רבעי גמר זה מול זה. אם כך נשאלת השאלה מדוע אופ"א התעקשה על ניהול המשחקים סימולטנית? התשובה לכך היא ניהול שוויצרי מנומנם של הליגה, פחד משינוי הסטטוס קוו הספורטיבי.
אם מעמיקים מעט יותר בסיבת ההיפרדות של 12 הגדולות הרי ששליטה בליגה האירופית, בהכנסות הגדולות שהיא מייצרת ובניהולה תמיד היו משאת נפשן. מה שנתן למהלך הזה לגיטימציה היו הפסדים קולקטיביים של כ־1.5 מיליארד יורו בתקופת הקורונה (אלו ההפסדים של 12 הקבוצות בעונת 2019/20 לפי דו"חותיהן). באמצעות מהלך ההתנתקות, כך טוענות הקבוצות הבכירות, יווצרו להן הכנסות מיידיות של 3.5 מיליארד יורו ואלו יכסו את ההפסדים הכבדים המיוחסים לקורונה.
מאיפה יגיע הכסף? הכסף הראשוני שייכנס לכיסי הקבוצות (3.5 מיליארד יורו) מגיע ממשקיעים ומבנק ג'יי.פי מורגן. ככל הנראה אחת מהמשקיעים היא אחת מענקיות האינטרנט.
איך תיראה הליגה ומה המודל כלכלי?
אותם משקיעים אינם פילנתרופים. הם רואים לנגד עיניהם מודל כלכלי רווחי. התוכנית מבוססת על הקמת ליגה של 15 קבוצות קבועות ו־5 שעולות מהליגות המקומיות. הליגה תחולק לשני בתים של 10 קבוצות כל אחד. ארבע הקבוצות הראשונות בכל בית עולות לרבע הגמר. הקבוצות הראשונות יכולות לקבל בעונה, מהליגה, עד 350 מיליון יורו כל אחת – וחמש האחרות יקבלו פחות, מאחר שלא יזכו לגישה לכ־50% מההכנסות, שמובטחות ל־15 הקבועות. לשם השוואה, בליגת האלופות הקבוצה שמקבלת הכי הרבה זוכה לכ־120 מיליון יורו והיתר מחולק בין 32 הקבוצות האחרות בצורה שוויונית יותר מה שפחות מתאים לקבוצות הגדולות.
כל קבוצה, לפי התוכנית הפיננסיות, תקבל 180 מיליון יורו על השתתפות בשלב הראשון וכספים נוספים (עד 30 מיליון יורו) יגיעו לפי הישגים ונקודות. השאר יחולק בין הקבוצות הקבועות שלא יכולות "לרדת ליגה". צפי ההכנסות לליגה כזו – מזכויות שידור בעיקר – יעמוד על בין 3.7–4 מיליארד יורו בשנה בעונות הראשונות. הכנסות הקבוצות מחסויות ומכירת כרטיסים צפויות להגיע לשיאים חדשים. כך גם השווי שלהן – מה שיקפיץ את השווי של חלק מהמשקיעים בקבוצות הללו, ביניהן גם קרנות הון אמריקאיות. לפי חלק מההערכות הסופר־ליג יכולה להכניס בשנה יותר מה־NFL, שזה כ־15 מיליארד דולר. ליגת האלופות לעומת זאת מכניסה פחות מ־3 מיליארד יורו בשנה מזכויות שידור וחסויות. בינתיים יש מי שכבר מריחות את הפוטנציאל הכלכלי של הסופר־ליג: אמזון כבר הביעה עניין ברכישת זכויות שידור וכך גם חברת תקשורת הספורט DAZN.
מה תעשה אופ"א ומה יקרה לתחרותיות?
הכדור עכשיו בידיים של אופ"א ועתה מחכים לראות אם היא תפעל כפי שהבטיחה ותמנע מ־12 הקבוצות להתחרות בליגות המקומיות, תאסור על שחקנים בקבוצות הפורשות להשתתף במשחקי הנבחרות הלאומיות במסגרת טורנירים בינלאומיים ובמקביל הופרכו לאוויר איומים של תביעות ענק שיוגשו נגד 12 הפורשות בהיקף של 60 מיליארד יורו. באופ"א גם ניסו לרתום למאבק את האוהדים והפוליטיקאים. בינתיים זה די הצליח לה. איגוד האוהדים האירופי הודיע ש"התחרות הזו נוצרה מאחורי גבנו על ידי בעלי קבוצות מיליארדרים שלא מתחשבים כלל וכלל בהיסטוריה של המשחק וממשיכים להתייחס לכדורגל כאל רכוש שלהם". אופ"א, הפרמיירליג ושאר הליגות הבכירות מעולם לא שמו את האוהדים בלב ההחלטות שלהן, שחלקן הסריחו מפוליטיקה ושחיתות מהרגע הראשון שנודע עליהן. הממשלה הבריטית אפשרה למיליארדים זרים לרכוש את המועדונים – מוסדות קהילתיים – מבלי לשאול את האוהדים דבר.
בשנים האחרונות אופ"א עשתה את כל הטעויות האפשרויות. רגולציות מנעו מקבוצות השקעה פרטית ואיפשרו רק למועדונים הגדולים להשקיע בעצמם. הפערים הכלכליים שנוצרו בגלל הפייר פליי הפיננסי יצרו פערים מקצועיים והפכו את "הסינדרלה" או את הקבוצה הקטנה שמפתיעה למחזה נדיר. הכדורגל כבר בכל מקרה הלך הרבה זמן לכיוון של "חנות סגורה" של כמה קבוצות שזוכות בכל התארים – המקומיים והבינלאומיים – ומדי פעם מאפשרות לקבוצות אחרות לגנוב תואר. הסופר־ליג סוגרת את החנות רשמית. בלי אשליות.