חוט השני הדני הוכיח את עצמו
חוט השני הדני הוכיח את עצמו
בכדורגל הישראלי ניסו וינסו עוד הרבה "רפורמות". אם דנמרק תזכה ביורו, אתם יכולים להיות בטוחים שמהצד של אורן חסון, יו"ר ההתאחדות, ידברו הפעם על "המודל הדני" - אבל האמת היא שההצלחה הדנית, תוכנית "חוט השני", נובעת בעיקר מתשתית ספורטיבית אנושית שמאפשרת לרפורמה מקיפה לקרות, ולא רק משינוי אסטרטגי של ההתאחדות לכדורגל
אלן הנסן היה שוטר ויו"ר ההתאחדות לכדורגל הדנית בין השנים 2002 ל-2014.
בתקופתו, הנבחרת היתה רחוקה משיאה: דור "הדינמיט הדני" המוכשר של האייטיז כבר נטש, הדור שזכה באליפות אירופה ב-1992 הגיע גם למיצוי. את שני הדורות הללו החליפו שחקנים מעט אפורים. אף אחד לא היה אלן סימונסן, פרבן אלקיאר לארסן, מיכאל או בריאן לאודרופ. מעט מהם שיחקו בליגות הבכירות של אירופה. ב-2006 דנמרק לא הצליחה להעפיל למונדיאל. העיתונות והאוהדים דרשו את פיטוריו של המאמן מורטן אולסן, אבל האנסן ראה מעבר למאמן. מבחינתו הבעיה לא היתה המאמן, אלא התשתית. "הכדורגל הדני כבר לא מייצר מספיק שחקנים טובים" אמר. אולסן, המאמן האהוב ואיש הכדורגל המנוסה והמוערך, קיבל מהאנסן תפקיד גדול יותר ממאמן נבחרת דנמרק. הוא נדרש לתקן את הכדורגל הדני.
אולסן גייס שני מאמנים צעירים - קלד בורידנגארד וקספר יולמאנד (מאמן נבחרת דנמרק היום) - כדי לעבוד ביחד על העתיד של הכדורגל הדני. זו היתה ההתחלה של תוכנית "חוט השני" של ההתאחדות הכדורגל הדנית. המטרה היתה לייצר "DNA" אחיד לנבחרות הדניות, אבל גם לכדורגל הדני כולו. ה-DNA הזה אמור לסייע בפיתוח כשרונות דנים לתוך מסגרת ברורה.
"אנחנו צריכים להשתפר בהכל, באימונים, בחשיבה על כדורגל, בטכניקה, במהירות - בעיקר מהירות מחשבה, אבל גם בתנועה", אמר אולסן. "אנחנו מייצרים היום שחקנים שמספיקים לליגה הדנית, אבל לא מספיק טובים לרמה הגבוהה ביותר".
אולסן, בורידנגארד ויולמאנד יצאו להשתלמויות ברחבי אירופה, חזרו לדנמרק והתחילו להכין תוכניות.
הבסיס של תוכנית "חוט השני" הוא שהילדים הדנים כולם יגדלו בסגנון כדורגל מסוים - בכל המועדונים ובכל האקדמיות. פשוט ישנם עקרונות שכולם יצטרכו לאמץ. למשל, הרבה יותר אימונים במגרשים קטנים; כמעט כל האימונים עם כדורגל ברגליים; אקדמיות יאמצו את המודלים מספרד והולנד; ו"נאסר" על קבוצות בליגות הנמוכות להשתמש ב"עליונות פיזית" כדי לנצח משחקים. בלמים, קשרים, חלוצים - כולם נדרשו לרמה זהה של טכניקה. סימון קר, קפטן נבחרת דנמרק, טוען כי "אולסן עיצב את הקריירה שלי. הוא המאמן שהתחיל את הדיון על מה בלם מודרני דני צריך".
הסטנדרטים של השחקנים הדנים עלו במהירות. סקאוטים מרחבי אירופה התחילו לשים לב לדור המתפתח במדינה הנורדית. פייר אמיל הויברג, אנדראס כריסטיאנסן, כריסטיאן אריקסן, קספר דולברג - כולם עזבו את המדינה בגיל העשרה לאקדמיות בכירות באירופה. כולם חזרו לנבחרת ששיחקה באותה שיטה ובאותה הדרך מגיל 15 והלאה. כולם התחילו את הדרך שלהם בקצה של חוט השני והגיעו לצד השני כשחקנים גדולים. "אני פשוט גאה להיות חלק מבית הספר של מורטן אולסן" אמר הויברג, אחד ממנהיגי הנבחרת הנוכחית, שבגיל העשרה היה חלק מבאיירן מינכן. "אני גאה להיות חלק מדור שגדל על חוט השני".
במקביל לרוח החדשה בכדורגל הדני, קבוצות כגון קופנהגן, מיטיולן ונורסאלנד אימצו דרכים חדשניות לנהל את האקדמיות והקבוצות הבכירות שלהן. הכדורגל הדני הפך לכר פיתוח ומחקר כדורגל. אבל את חוט השני הזה אפשר היה להעביר רק דרך מערכת כדורגל בריאה - המבוססת על תשתית של מועדוני ספורט רבים (יותר מ-19.2 אלף קבוצות רשומות ל-5.8 מיליון תושבים) וקהילתיים ותשתית אנושית, המחוזקת על ידי מספר לא קטן של חוקים ותקנות.
זה מתחיל בתוכנית של התאחדות הכדורגל הדנית לקדם את נושא הבריאות והפעילות בקרב ילדי בתי הספר הדנים; וזה ממשיך בחוקים דנים נוקשים בכל הקשור למי יכול לאמן ילדים ומי יכול לנהל מועדונים. ישנם חוקים נוקשים שנועדו להגן על קטינים בספורט - כולל סט חוקים שנועדו למנוע מצעירים להפוך לנכס שמנצלים בצורה לא הוגנת. השחקנים הדנים בני העשרה לא נמכרים בהרבה כסף (אם בכלל) על ידי המועדונים המקוריים שלהם (שבד"כ נהנים מדמי סולידריות גבוהים על כל העברה) - כי לרוב המועדונים לא ממש יכולים למכור אותם בהרבה כסף.
בנוסף, בסופרליגה הדנית אין הגבלת זרים - אבל יש את "חוק שחקני הבית" - שמשמעותו שכל קבוצה צריכה לרשום לפחות 8 שחקני בית, ארבעה שגדלו במועדון וארבעה שגדלו במועדונים אחרים בדנמרק. אם קבוצה לא עומדת במכסות, מספר השחקנים הרשומים בסגל יורד. כלומר, אם יש 7 שחקני בית ולא 8 אז ירשמו 17 שחקנים לסגל המשחק ולא 18. הקבוצות הדניות יכולות לבנות על שחקנים זרים מצוינים, אבל משתלם להן יותר לגדל שחקנים שגם אם הן לא "מרוויחות" עליהן, הן צריכות אותם ברמה מסוימת כדי להצליח להרכיב סגל טוב.
וכך לדנים יש כיום נציגים בקבוצות ובליגות הבכירות ביותר. הקבוצות שלהן "מייצרות" עוד ועוד שחקנים והנבחרת משחקת לפי עקרונות של חוט השני. הסיפור הדני ביורו הזה לא שונה בהרבה מסיפורים של מדינות קטנות-בינוניות אחרות שמצליחות מעבר למצופה בכדורגל העולמי: הגיעו למסקנה שהכדורגל המקומי נמצא בשפל; הוחלט על שינוי שמובילים אנשי מקצוע; ועל סמך תוכנית לטווח ארוך ובזכות התשתית הפיזית, האנושית והחוקית - העבירו את הרפורמה המקיפה בצורה מוצלחת.
ומה בישראל? ובכן, ישראל היא לא דנמרק
זה אולי לא ממש ידוע לציבור, אבל היה ניסיון לייצר "DNA של הכדורגל הישראלי". מספר רב של אנשי מקצוע ישראלים בכירים קיבלו את המנדט מההתאחדות לכדורגל כדי לייצר משהו שדומה לחוט השני הדני. היו מספר רב של ישיבות ופגישות בכפר המכביה, ונראה היה שהתחילו לגבש רעיון. אבל אז התוכניות נזרקו לפח על ידי ווילי רוטנשטיינר, שהובא כמנהל מקצועי והפך למאמן נבחרת הבוגרים. התוכניות של רוטנשטיינר ל"יצירת סגנון ישראלי" גם לא ישרדו, כנראה, את התוכניות של יילה חוס, המנהל הטכני החדש של ההתאחדות לכדורגל. לאור ההיסטוריה, ספק אם התוכניות של ההולנדי ישרדו מעבר לכמה שנים.
והשחקן הישראלי לא מוגן על ידי הרשויות. ממש לא. אם כבר, הוא לחלוטין מנוצל על ידי הרשויות. בניגוד לשחקן הדני שמתחיל את דרכו בספורט בחוג בבית ספר או בחוג מסובסד, הילד הישראלי צריך שהוריו ישלמו כמה אלפי שקלים על חוג. כשהשחקן הישראלי יעבור ל"ליגה" - למספר מוגבל מאוד של קבוצות רשומות (בדנמרק יש בערך 18 אלף יותר), חלק לא קטן מהמועדונים שהוא יעבור בהם ינוהלו על ידי אנשים שהורשעו בפשעים.
בנוסף, מבחינה חוקית השחקן הישראלי נמצא בסטטוס של לפני חוק בוסמן. גם אם אין לו חוזה אחרי גיל 18 ועד גיל 24 - "כרטיס השחקן" שלו שייך לקבוצה שהוא גדל בה. בניגוד לרוב אירופה, שם הוא יכול לחתום איפה שהוא רוצה, בישראל אם הוא רוצה להשתחרר הוא צריך לשלם פיצוי משמעותי. זה חוק הספורט שחיסל את הקריירה של עשרות שחקנים. אבל יותר מאשר שזה פוגע בשחקן, זה מונע מהקבוצות להתנהל כמו ארגונים שמנסים למשוך את השחקנים/עובדים שהם רוצים דרך שיפור תמידי וחדשנות. ואז - חוק הגבלת זרים נוקשה בליגת העל, מייצר מצב בו חייבים להחתים ולשחק עם שחקנים שאינם טובים בהכרח - אבל יש להם את הדרכון "הנכון".
בכדורגל הישראלי ניסו וינסו עוד הרבה "רפורמות". אם דנמרק תזכה ביורו אז אתם יכולים להיות בטוחים שמהצד של אורן חסון, יו"ר ההתאחדות, ידברו על "המודל הדני" או על "חוט השני הציוני" או משהו כזה. אבל האמת היא שההצלחה הדנית נובעת אומנם משינוי אסטרטגי של ההתאחדות לכדורגל, אבל גם ובעיקר מתשתית ספורטיבית-אנושית שמאפשרת לרפורמה מקיפה לקרות.
בישראל, תשתית הכדורגל לא מספקת והתשתית החוקית רקובה. ושום דבר לא ישתנה עד שלא ישנו את זה.
