איטליה מציגה: אושר בפרספקטיבה הנכונה
איטליה מציגה: אושר בפרספקטיבה הנכונה
ג'יאנלוקה ויאלי, עוזר נבחרת איטליה, ופרנצ'סקו אצ'רבי, בלם הנבחרת, ניצחו את הסרטן. את הניצחונות וההפסדים הם לוקחים בפרספקטיבה "הנכונה". והניצחון אמש על אוסטריה בשמינית גמר היורו סיפק רגע אושר שאכן צריך לחגוג ב-100%
באפריל 2020 הכריז ג'יאנלוקה ויאלי, אחד מגדולי החלוצים האיטלקים בכל הזמנים, שב-2019 הוא החלים מסרטן הלבלב אחרי חודשים של טיפולי כימותרפיה. זו היתה ההתמודדות השנייה שלו עם המחלה הנוראית. גם ב-2018 הוא החלים מסרטן.
בשני המקרים לא התמודד עם המחלה בפומבי.
"לא רציתי שיראו אותי כמו מישהו מסכן עם מחלה", הסביר בראיון ל"גרדיאן", "בגלל זה לא שיתפתי אנשים. תמיד נתפסתי כמו בחור קשוח. איש עם הרבה נחישות". בראיון לטלוויזיה האיטלקית הסביר: "הייתי צריך זמן לעצמי. אם הייתי חושף שיש לי סרטן, אנשים היו רוצים לדבר איתי. לחשוף מה הם מרגישים. הייתי צריך זמן לעצמי. לא בטלפון".
ויאלי, במשך חודשים, היה לובש סווטשירט מתחת לחליפה - כדי שלא יראה שאיבד הרבה משקל. כדי שלא ישאלו שאלות.
ויאלי תמיד נחשב לכדורגלן אינטליגנטי, שיודע לספר סיפור. הוא כתב ספרים, הוא הקים חברות, הוא יודע לפרשן, הוא הוזמן להיות חלק מהצוות של רוברטו מאנצ'יני בנבחרת איטליה בעיקר בגלל שידע איך להסביר לשחקנים את החשיבות בלבישת החולצה הכחולה של הנבחרת - אבל את ההתמודדות עם הסרטן לא "הנגיש" לאף אחד עד שהחלים. "אני לא רואה את הסרטן כמאבק אלא כמשהו שאתה לא רוצה שיתלווה למסע שלך", אמר בראיון, "הוא אויב גדול וחזק ואתה צריך לבחור את הטיפול הנכון והרופאים הנכונים עד שהוא ישתעמם ממך ויעזוב".
ודבר נוסף שוויאלי למד מהמלווה הלא רצוי שלו? "אף פעם לא הייתי טוב בלהראות את הרגשות שלי - תמיד שמרתי דברים בפנים. זה לא טוב. עכשיו אני מבין שאם אני רוצה לבכות, אני בוכה. אין בזה בושה. ואם אני רוצה לצחוק, אני צוחק. אני לא מחזיק בפנים ואז אני מרגיש טוב יותר. ככה משחררים הרבה כאב".
הסרטן אינו אויב
כמו ויאלי, גם בלם הנבחרת פרנצ'סקו אצ'רבי התמודד עם הסרטן. גם הוא לא רואה בסרטן כ"אויב" אלא כמשהו שהציל את חייו. אחרי שאביו של אצ'רבי, רוברטו, מת (הוא סבל מבעיות לב ולקה בשבץ), הילד לא התרכז בחיים ספורטיביים. למרות שעבר למילאן, הוא לא חי חיים של מקצוען. הוא שתה וחגג מדי לילה והקריירה שלו הידרדרה. ב-2013 גילו אצלו סרטן אשכים, ולדבריו "זה הציל את חיי - תודה לאל על זה". הסרטן חייב אותו לוותר על אלכוהול, לשנות את התזונה, להפוך לאיש ברזל. לעבור טיפול פסיכולוגי. "הכל עזר", הסביר. בין אוקטובר 2015 לינואר 2019 הוא לא פספס אף משחק. 149 משחקים רצופים. בהיסטוריה של הליגה האיטלקית, רק חאבייר סאנטי רשם רצף ארוך יותר (162).
במקביל, אצ'רבי התחיל לבלות את הזמן החופשי שלו עם ילדים חולי סרטן. מדי יום חמישי הוא מתנדב בבית חולים ברומא. הוא עוזר להם לצייר ולפסל, משחק איתם ומדבר איתם. "אני מרגיש שם בבית. הם מחבקים אחד את השני כל יום. הם לא שופטים אנשים אחרים. הם עזרו לי לראות הכל בפרספקטיבה הנכונה".
ונראה שזו המילה שמלווה את אצ'רבי ואת ויאלי במסע הזה של איטליה ביורו 2020: "פרספקטיבה".
חגיגות העלייה לרבע הגמר אמש (לאחר ניצחון 1:2 על אוסטריה) של ויאלי, עוזר המאמן של רוברטו מאנצ'יני, ואצ'רבי, שהצטיין בהגנה - היו נראות כמו אושר ללא הגבלה. אפשר היה לצפות ששני אנשים שעברו כל כך הרבה ידעו לקחת ניצחון במשחק ב"פרספקטיבה הנכונה" אבל הם גם שני אנשים שמבינים שרגעי אושר כאלו הם נדירים. ואם להיות מאושרים, אז צריך להיות מאושרים עם כל הלב. פרספקטיבה או לא, זה יהיה בזבוז של רגע מאושר, לא לחגוג אותו במלואו.
