מה ה"בומר" ז'וזה מוריניו לא מבין על שוק העבודה?
מה ה"בומר" ז'וזה מוריניו לא מבין על שוק העבודה?
מוריניו הוא ממש לא המבוגר היחיד שמתקשה עם עובדים מילניאלים, שלא מעוניינים לסכן את עצמם ואת הקריירה שלהם בשביל מטרה לטווח הקצר וגם לא נופלים במניפולציות דרך התקשורת "הרגילה". אז מה ההבדל בין מוריניו למאמנים בני דורו שמצליחים עם הדור החדש?
ב-2017 ז'וזה מוריניו, אז מאמן מנצ'סטר יונייטד, הסביר מה ההבדל בין הכדורגלנים של היום לאלו של לפני 10 שנים ואיך הוא מנסה להתאים את עצמו לעידן החדש הזה. "הייתי חייב להבין את ההבדל בין לעבוד עם מישהו כמו פרנק למפארד, שבגיל 23 כבר היה גבר שחשב כדורגל, עבד בכדורגל, מקצוען, לבין העבודה היום - כאשר השחקנים בני ה-23 הם ילדים", אמר ל"פראנס פוטבול", והמשיך: "היום אני קורא לכולם 'ילדים', לא 'גברים'. בגלל שאני חושב שהם פרחחים שמי ומה שסביבם לא עוזרים להם בחיים או בעבודה. הייתי צריך להתאים את עצמי לזה. לפני 10 שנים לא היה שחקן כדורגל עם פלאפון בחדר ההלבשה. זה כבר לא ככה. אבל אתה חייב להמשיך עם זה בגלל שאם אתה נלחם נגד זה, אתה שם את עצמך בקונפליקט כשאתה בתקופת האבן".
מוריניו צדק. הוא פרח כשאימן לפני כמעט שני עשורים שחקנים שהתחנכו לפחד מהמאמן שלהם וחטפו צעקות לאחר כל טעות שעשו (מגיל 5). הוא פרח בזמן שבו שחקנים צעירים סבלו מהתעמרות של שחקנים ותיקים כחלק מ"החינוך" ו"הקבלה" שלהם לכדורגל בוגרים. מוריניו הודה שהוא משתמש בקונפליקטים מהונדסים ובטקטיקות של הורדת ידיים כדי לקבל את כבוד חדר ההלבשה, ולכן גם פרח כשהיה אפשר להעביר מסרים חדים לשחקניו דרך התקשורת הממוסדת - כשהיתה הרבה יותר ריכוזית ופחות מפוזרת על פני האינטרנט והרשתות החברתיות.
אפשר לסכם את חוסר התאמתו של מוריניו לחדר ההלבשה המודרני בכך שהשחקן הפעיל שהוא האדבוקט הכי מובהק שלו ושל שיטותיו הוא זלאטן איברהימוביץ', שבקרוב יחגוג 40. ונראה שהעידן של שחקנים כמו איברהימוביץ' נגמר.
אז כן, מוריניו אכן "חי" בתקופת האבן. הוא לא ממש הצליח להתאים את עצמו לכדורגל עם רוב של מילניאלים בחדר ההלבשה; אפילו חשבון האינסטגרם שפתח כבר לא מספק הומור מודע לעצמו ולבומריותו. מוריניו מצטייר שבוע אחר שבוע כזקן נרגן ומריר שמחפש אשמים בכך שהוא כבר לא מאמן שיכול להיחשב לאחד הטובים בעולם.
נגד המדע
במנצ'סטר יונייטד לא חוששים לדבר על התקופה עם ז'וזה מוריניו כמאמן. לאחרונה פורסם שמוריניו היה האחראי לפירוק "מחלקת מדעי הספורט" שאלכס פרגוסון הקים בקבוצה. מוריניו, לפי הדיווחים, לא רצה ש"הזנב יכשכש בכלב" - כלומר שהדאטה והמדע יקבלו החלטות לגבי סגל במקומו. הוא גם האמין שאימוני כושר שאינם עם הכדור לא יעילים והפחית את חשיבות מאמני הכושר, כפי שהתעלם מנתונים בריאותיים על שחקנים. בנוסף, מדעני ספורט הוחלפו במסאז'יסטים, שאמורים לטפל בכאבים ובתסמיני פציעות.
זה נשמע כמו משהו שולי, אבל היתה לזה השפעה עצומה על דעיכתו של מוריניו כמאמן משפיע.
במרץ האחרון מוריניו העלה את המגן בן דיוויס כמחליף בשני הפסדים (ארסנל ודינמו זאגרב), אף שדיוויס שיחק פצוע. "כששחקן משחק פצוע, הוא עוזר לקבוצה שלו להתאושש משני הפסדים", הסביר מוריניו. "הוא גבר. שחקן קבוצתי". וכמו ששחקן פצוע שמשחק הוא גבר, שחקן פצוע שמטפל בעצמו ולא מוכן להקריב את בריאותו הוא לא "גבר".
מוריניו לא אוהב שחקנים פצועים. הוא הראה את זה כבר בקדנציה הראשונה שלו בצ'לסי כאשר התעצבן על אריאן רובן שלא היה מוכן לשחק פצוע. רובן עזב את צ'לסי בעקבות חילוקי הדעות הללו. שחקנים כמו דמיאן דאף וג'ו קול היו משחקים עבור מוריניו בצ'לסי גם כשהם היו פצועים, והקריירה שלהם לא היתה ארוכה כמו של רובן. במנצ'סטר יונייטד, כריס סמולינג לקח זריקות נגד כאבים כדי שיוכל לשחק עם בוהן שבורה. מוריניו שיבח אותו על כך, אבל שבועיים אחרי סמולינג כבר לא היה יכול להתמודד עם הכאבים ולא הגיע למשחק מול סוונסי סיטי. מוריניו דיבר אז בפומבי על כך שיש שחקנים שאינם "אמיצים" מספיק. סמולינג שיחק עם שבר כפול בבוהן, אבל מוריניו הוציא אותו "רע" מול כולם. "הוא לא אוהב שחקנים פצועים", אמר גורם במנצ'סטר יונייטד ל"את'לטיק". "אפשר לראות זאת בדרך שבה הוא מתנהג על הקווים. הוא רוצה ששחקנים יקומו אחרי תאקל וימשיכו כרגיל". כמעט מיותר לציין ששחקנים שמשחקים פצועים הם פחות יעילים, עושים לעצמם נזק לטווח הארוך ובדרך כלל גם מסיימים את הקריירה מהר יותר. שחקנים יודעים זאת. אנשי תקשורת מדווחים על זה. סוכנים מבינים זאת.
כבר ללא שליטה בנרטיב
הדברים הללו יוצאים עכשיו, וזו עוד בעיה של ה'בומר' מוריניו. הוא כבר לא יכול "לשלוט בנרטיב" - משהו שעשה בצעירותו עם הרבה מאוד כריזמה ואימרות מעוררות דיון בחדרי העיתונאים. כשהגיע לטוטנהאם, מוריניו נתקל בצוותי צילום של אמזון, שהפיקה סדרת תעודה על "מאחורי הקלעים" של המועדון. בסדרה הוא מכניס את הצוותים של אמזון לשיחות הפרטיות שלו עם שחקנים ומנסה להציג את עצמו כמאמן עם רטוריקה חזקה וצד רחום ומחבק - אך ככל הידוע, העורכים עבדו שעות נוספות כדי להראות שהשחקנים מתחברים לדבריו. מוריניו מנסה "להשתלט על הנרטיב" גם בדרכים אחרות. למשל, הוא דורש מהדוברים של הקבוצות לנסות לדבר ולרכך את דברי הפרשנים עליו במחציות של משחקים ובסופם - זה משהו שעבד טוב יותר בספרד ואיטליה, אבל פחות באנגליה. הוא גם דרש מהטלוויזיה של מנצ'סטר יונייטד להפסיק להזמין שחקנים לשעבר של המועדון שמתחו עליו ביקורת.
אך בסופו של דבר, גם ניסיונות הסטת הדיון שלו כבר לא עובדים. לאחרונה זה קרה אחרי הפסד למנצ'סטר יונייטד. מוריניו דיבר על אימרה של אולה גונאר סולשייאר וסגנון האבהות של המאמן הנורבגי, ואז נתן ציטוט מוזר בסגנון "לחם זה לחם וחמאה זו חמאה". המטרה היתה שידברו על זה ולא על כך שהקבוצה שלו, טוטנהאם, נראית כבויה, סובלת, לא בכושר ולא מגובשת. "אנחנו ניצחנו את המשחק, ז'וזה מוריניו הפסיד את המשחק. הוא לא רוצה לדבר על המשחק אז הוא מדבר על אבא של מישהו", אמר פול פוגבה, כוכב מנצ'סטר יונייטד ואחד מ"הפרחחים" שמוריניו אף פעם לא הסתדר איתם. "זה מה שהוא עושה. כולם מכירים אותו. זה מאוד מוריניו. מה שיש לי עכשיו עם אולה (גונאר סולשיאר) הוא שונה לחלוטין ממה שהיה לי עם מוריניו. אולה אף פעם לא יצא נגד השחקנים. אולי אולה לא יבחר בהם, אבל זה לא כאילו שהוא שם אותה בצד ומתעלם מקיומם. זה ההבדל בין אולה למוריניו".
בקיצור, עלו עליו.
לא רק מוריניו מתקשה
מוריניו הוא ממש לא המבוגר היחיד שמתקשה עם עובדים מילניאלים, שלא מעוניינים לסכן את עצמם ואת הקריירה שלהם בשביל מטרה לטווח הקצר וגם לא נופלים במניפולציות דרך התקשורת ה"רגילה". אז מה מפריד בין מוריניו למאמנים בני דורו שמצליחים עם הדור החדש?
נראה שהם התאימו את עצמם טוב יותר לאינדיבידואלים בחדר ההלבשה ולצרכים שלהם מצד אחד, ומבינים מה חשוב יותר לרוב רובו של הדור החדש של העובדים מצד שני.
למשל, את זה שעובד שמח יותר הוא עובד יעיל יותר. בספורט ובכלל. ב-2019 חוקרים מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת אוקספורד, מ-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) ומאוניברסיטת רוטרדם ניהלו מעקב של חצי שנה אחרי עובדים במחלקת המכירות של BT, ענקית התקשורת הבריטית. מה שהחוקרים גילו מאוד פשוט: "מצאנו שכשהעובדים שמחים יותר, הם עובדים מהר יותר, וחשוב מכך - הופכים יותר שיחות למכירות. מה שגילינו זה שברור שהאינטרס של העובדים הוא להיות מאושרים יותר כבני אדם, ושזה גם אינטרס של המעבידים שהעובדים יהיו שמחים".
העובדים דירגו את רמת האושר שלהם ברמה שבועית - דרך המייל. התשובות הוצלבו עם דאטה על העובדים, זמני העבודה שלהם והתפוקה השבועית. הביאו בחשבון גם את תנאי מזג האוויר וגילו, בין השאר, שמספר שעות עבודה משמעותי פחות ליעילות מאשר דרגת האושר שלהם. בחברות כגון גוגל ומיקרוסופט גם הבינו זאת, ולכן שמים דגש רב יותר על רווחת העובד ואיכות העבודה.
אז כשמאמן מבקש לשחק כדורגל הגנתי ולא כיפי כשסובלים מפציעה, דרגת האושר של השחקנים לא יכולה להגיע לשיאים יעילים. בטח בקרב שחקנים צעירים.
וזה מוביל אותנו למחקר חדש שעשוי ללמד למה מוריניו לא מצליח, וככל הנראה כבר לא יצליח יותר, כמאמן. באוניברסיטה הלאומית של סיאול חוקרים בדקו דרך כמה מחקרים וסקרים את הרגשות המועדפים על עובדים בכמה מקומות עבודה. מה שהם גילו זה שמה שהופך עובדים למאושרים זה ההנאה מהעבודה, ולא בהכרח ההישגים בעבודה. כלומר, אנשים דיווחו שליהנות בעבודה חשוב יותר לאושר שלהם מאשר להיות "טובים" או "מקצועיים". העניין הוא שמי שמאושר יותר, יעיל יותר. על פניו יש כאן פרדוקס: עובדים מעדיפים ליהנות מאשר להיות טובים בעבודה, אבל זה מה שיהפוך אותם לטובים יותר בעבודתם.
אז כשמוריניו מתלונן על "פרחחים לא מקצועיים", הוא מפספס את הנקודה. זו כנראה אשמתו ואשמת האווירה שהוא מייצר במועדונים שהוא עובד בהם שהפרחחים האלה לא טובים מספיק בעבודתם.
