המודל של הבונדסליגה יוכיח את עצמו גם אחרי הקורונה
בבונדסליגה צפויים לחזור למגרשים בקרוב, מה שיעניק לקבוצות הגרמניות מספר יתרונות, הרבה בזכות שיטת הבעלות על הקבוצות
- אי אפשר לחמם את "המודל הגרמני" במיקרוגל
- הבונדסליגה מציגה: התחרותיות הכי בריאה, שצריך ללמוד ממנה
- יומן פגרת קורונה: רוצים להחזיר את הכדורגל? תראו מה קורה בדנמרק
בניגוד לרוב הליגות שמאפשרות למשקיעים לרכוש מועדונים ולנהל אותם לפי אינטרסים שלא תמיד ברורים, בגרמניה רוב המועדונים עדיין בבעלות הקהילה שלהם. ויש לכך סיבה טובה מאוד: החוק בגרמניה מחייב להשאיר את רוב המניות של מועדון ספורט בבעלות חברי המועדון.
בורוסיה דורטמונד צילום: גטי אימג'ס
בעבר מועדונים היו בבעלות חברי המועדון בלבד ובעלות פרטית היתה אסורה לחלוטין. "המועדון" היה ארגון חברתי ספורטיבי ללא מטרות רווח ולכן היה רשאי לשלם מס מופחת.
ב-1998, כשהכדורגל העולמי והגרמני עבר הליך התמקצועת מהיר, הוחלט להפריד בין קבוצות הכדורגל למועדון החברים ולאפשר לקבוצות להתנהל כארגוני שפועלים כחברות בע"מ, במטרה להגדיל הכנסות, רווחים ומשאבים. מאז, מבנה הבעלות של רוב הקבוצות בנוי מחברות בע"מ שמנהלות את קבוצות הכדורגל ומארגון ספורט עממי-תחרותי ללא מטרות רווח.
לא למסחור יתר
החוק הזה מוכר כחוק 50+1 שלפיו המועדון המחולק צריך להיות בבעלות של 50% פלוס מניה (מכאן ה-50+1) של חברי המועדון, והשאר בידי החברה הפרטית ששולטת בקבוצת הכדורגל.
חברי המועדון, שעל פי חוק יש להם את רוב וזכות הצבעה וזכות וטו, הם גם אלו שמקבלים את המנדט לקבוע את מנהלי המועדון בבחירות דמוקרטיות. החוק הזה אוסר על איש עסקים פרטי או חברה פרטית להשתלט על קבוצת כדורגל ובעצם מחייב את כל המשקיעים שכן נכנסים לכדורלג לפעול לפי הצרכים והדרישות של בעלי המועדון.
ב-2011 הוחלט להוסיף תיקון לחוק ה-50+1 שמאפשר לגורם פרטי שהשקיע במועדון באופן רציף יותר מ-20 שנים, לרכוש את כל מניות המועדון - אך גם אז מנהלת הליגה הגרמנית (DFL) רשאית לאסור רכישה כזו, אם אותו גורם פרטי לא עומד בתנאים שלהם. למשל, ב-2018 איש העסקים מרטין קינד - שמזוהה עם האנובר 96 במשך יותר משני עשורים - לא קיבל אישור לרכוש את המועדון מאחר שה-DFL קבע שההשקעה הפיננסית שלו לא היתה שווה להכנסות המועדון מהספונסר הראשי שלו במשך יותר מ-20 שנה.
יש קבוצות גרמניות יוצאות מן הכלל כגון באייר לברקוזן (שבבעלות חברת התרופות באייר, שמימנה את קבוצת עובדי המפעל מאז הקמתה) וקבוצת וולפסבורג, שהוקמה על ידי עובדי מפעל פולקסווגן. הופנהיים בבעלות דיטמר הופ - שבמשך יותר מ-20 שנה הזרים הרבה יותר כסף אדם פרטי לתוך קבוצת כדורגל גרמנית. הופ הפך קבוצה מכפר בן 3,000 תושבים לקבוצת צמרת בגרמניה. RB לייפציג בעייתית מאוד במובן הזה ועקפה את חוק ה-50+1 על ידי ניצול פרצה בחוק. כל חברי המועדון שבבעלות, דה פקטו, של ענקית המשקאות האוסטרית, רד בול, הם עובדי רד בול. מדובר ב-19 חברי מועדון בלבד.
ה-50+1 נחשב לחלק "מהערכים של הכדורגל הגרמני" והאוהדים של רוב הקבוצות, בדרך כלל, פועלים נגד מסחור יתר של המשחק. הם מאמינים שחוק ה-50+1 מבטיח אווירה יציבה שמגנה על המועדונים ממשקיעים רעים. הם צודקים. הכדורגל הגרמני נהנה מיציבות רבה יותר מאז 1998 - למרות סכומי כספים אדירים שהוזרמו לו ולמרות קריסה כלכלית של שותפת השידורים שלו, קירש-מדיה, ב-2002. אלו שמתנגדים לחוק 50+1 טוענים שהכדורגל הגרמני מונע מעצמו השקעות פרטיות והזדמנויות לרווח וצמיחה. המתנגדים טוענים ש-13 מ-36 קבוצות מקצועיות עשויות לקרוס ולהכריז על פשיטת רגל אם הליגה לא תחזור ושותפות השידורים לא ישלמו את התשלום האחרון לעונה.
למרות הטענות הללו, יש לציין שברוב אירופה קבוצות בסכנת פשיטת רגל בגלל הקורונה - עם או בלי בעלים פרטי. ויש לציין שלמרות טענות המתנגדים ל-50+1, הבונדסליגה היא הליגה השנייה הכי מכניסה בכדורגל האירופי עם הכנסות של 4 מיליארד יורו ל-18 מועדונים. במשך 15 שנה ברציפות המועדונים רשמו עלייה בהכנסות.
RB לייפציג צילום: רויטרס
כמו כן, משקיעים יציבים נכנסו לחברות בע"מ שמנהלות את קבוצות הכדורגל. בורוסיה דורטמונד, למשל, בבעלות מספר רב של משקיעים. מדובר בקבוצה היחידה בגרמניה שמונפקת בבורסיה והמועדון המקורי מחזיק ב-5.5% בלבד מהמועדון, אך על פי תקנון המועדון הרוב בבחירות ובקבלת החלטות שייך לחברי המועדון. כמו כן, 8.3% מבאיירן מינכן בבעלות אדידס, 8.33% בבעלות אאודי ו-8.33% בבעלות אליאנץ, כששאר המניות בבעלות המועדון. בהרטה ברלין היזם הגרמני לארס וינדהורסט רכש 49.9% מהרטה ברלין עבור סכום של 224 מיליון יורו.
במשבר הקורונה, המועדונים הגרמנים היו הראשונים שהגיעו לסיכום על קיצוץ ודחיית משכורות של שחקניהם. הסיבה לכך היתה בעיקר השקיפות שבה הם חייבים לפעול. השחקנים הבינו את הנזקים הכספיים באופן מיידי וחלקם אף התנדבו לקצץ את השכר כדי לשמר על עובדי המועדון. בנוסף מועדונים רבים נהנו מתרומות נרחבות של קהילת האוהדים שמחזיקה בהם.
לא תלויים במשקיעים זרים
כל זאת קורה כשבאנגליה המשקיעים הזרים במועדוני הכדורגל שוקלים את המשך העברת הכספים למועדונים שרכשו למטרות רווח ורוב השחקנים - שרובם לא קיבלו מקבוצותיהם סקירה שקופה לגבי נזקי הקורונה - מסרבים לקצץ בשכר. גם בישראל, רבים מ"האנשים שמחזיקים את הכדורגל", הבעלים, שוקלים לעזוב את המשחק כי הוא כבר לא משתלם להם אישית. הם יותירו מאחוריהם קבוצות שבורות שהיו תלויות מדי בכסף של אינדיבדואל כזה או אחר.
הבונדסליגה כנראה תחזור מפגרת הקורונה מהר יותר מכל ליגה אחרת. אמנם המגרשים יהיו ריקים, ומגרשים מלאים עד אפס מקום הם חלק מהנוף בבונדסליגה - אבל יהיו לחזרת הבונדסליגה למגרשים יתרונות רבים, שיווקיים וגם ספורטיביים (הקבוצות יחזרו לכושר מהר יותר וגם יוכל לפעול בשוק העברות השחקנים מוקדם יותר). ועוד יותר חשוב: בבונדסליגה, כאמור, אין בעלים אחד שיכסה הפסדים, שאפשר לזרוק עליו את המודל הכלכלי.
זה גם יתרון בעידן שבו אינדיבדואלים רבים הפסידו כספים רבים. בעוד שבליגות האחרות יכולים לשכוח לתקופה הקרובה מזרם של משקיעים חדשים ואמינים שבהם תלויה הרבה מהצמיחה של הענף, המודל הכלכלי בגרמניה מעולם לא היו תלוי במשקיעים חיצוניים.
