משבר הקורונה
יומן פגרת קורונה: הלוחם שחטף נוק-אאוט כלכלי
במשך יותר מ-15 שנה ערן ברט ניהל קהילה של יותר מ-950 לוחמים באומנויות לחימה שונות. הקורונה הקריסה לחלוטין את המודל הכלכלי, וכעת אין לו סיכוי לסיים את הקרב הזה ללא סיוע של המדינה. כמוהו עוד אלפים בתחום הספורט - פשוט לא יודעים איך יבלמו את המכה
18:3922.03.20
כבר יותר מ-20 שנה שערן ברט לוחם.
הוא לוחם ומלמד אחרים להילחם באומנויות לחימה שונות כגון קונג פו, קארטה, קרב מגע וג'יו ג'יטסו. ברט התחרה בלחימה משולבת (MMA) בארץ בין השנים 2001 ל-2006 והיה בלתי מנוצח בזירה. לפני שלימד אחרים להילחם במכון, הוא היה מדריך יחידות מיוחדות ולאחר מכן הדריך מאבטחים ולוחמים ביחידות ממלכתיות ובפרויקטים בחו"ל.
אבל היום הוא על המזרן אחרי שחטף נוק-אאוט מהקורונה. והוא מסתכל על הפינה שלו ולא רואה אף אחד. לא מדינה, לא עירייה, לא משרד ספורט. כלום. בקרב הזה הוא לבד לחלוטין.
קראו עוד בכלכליסט:
- יומן פגרת קורונה: דווקא כעת - הספורט חיוני
- יומן פגרת קורונה: מה אולימפיאדה, מה?
- יומן פגרת קורונה: מה איינשטיין היה אומר?
המכון של ערן ברט TEAM BERT צילום: טים ברט בישראל כמעט כל תשתית הספורט העממי בנויה על חוגים פרטיים. אנשים כמו ברט שלוקחים תחום ובונים סביבו קהילה גדולה, שמאפשרת להם לחיות מעבודתם והדרכתם.
ברט היה מוצלח ביותר בתחום ואף עומד בראש פרויקט להטמעת ערכים חברתיים וחינוך בקרב בני נוער באמצעות אומנויות לחימה. אבל כיום, הוא אפילו לא יודע למי לפנות לסיוע מהמדינה.
"במכון שלי יש 970 לקוחות מגילאי 4 עד לוחמים מקצוענים", הוא אומר בראיון לכלכליסט. "ילדים בהתחלה מגיעים לפעם בשבוע, 45 דקות. ילדים גדולים פעמיים בשבוע. בוגרים ונוער שלוש פעמים בשבוע - שעה-שעה וחצי ביום. ויש כאלו שמגיעים כל יום-פעמיים ביום, רוב האנשים כאן 2-3 פעמים בשבוע לכמה שעות. בערך 30% מהמכון הם ילדים ועד 15% הן נשים".
המודל הכלכלי הוא דמי רישום של המתעמלים. "אין לנו הכנסות בכלל מלבד זה", הוא מסביר. "היו לנו כל מיני פרויקטי הדרכה, אבל גם זה בהקפאה. קיבלנו הכרה ממשרד התרבות הספורט שאנחנו בית ספר למאמנים, זה משהו שהיינו אמורים לעשות עכשיו אבל אי אפשר כרגע. הבעיה העיקרית כרגע היא שאנחנו מכון גדול. עברנו למבנה חדש השנה - בגלל שהרכבת הקלה סגרה מכון אחד שלנו והיינו חייבים למצוא מקום אחר, גדול יותר. ככל שהוא יותר גדול, ככה אנחנו משלמים עליו יותר כסף - הארנונה לא פחות מ-25 אלף שקל בחודש. השקענו מאות אלפי שקלים כדי להריץ את המקום החדש ואז קרה מה שקרה".
לפי ברט: "רשמית, נסגרנו באמצע מרץ, כשאמרו כשאי אפשר להיות בחדרי כושר או להשתתף באימוני לחימה". אבל הצרות התחילו כשהרחשים על הווירוס המדביק מסין הגיעו. "אנחנו עושים ג'ו ג'יטסו, אגרוף תאילנדי וסוגי לחימה של מגע תמידי - ולכן, כבר שבועיים לפני, כשהתחיל כל עניין הקורונה, התחלנו לראות ירידה משמעותית בנרשמים החדשים. מתחילת מרץ אנחנו בתוך המערבולת הזאת".
עוד מאות כמוהו
יש מאות מכונים כמו של ברט בארץ. כמות הילדים שמשתתפים באומנות לחימה היא גדולה במיוחד בישראל. ולמרות שיש אינטרס לאומי מובהק שילדים במדינה עם גיוס חובה ילמדו אומנויות לחימה, המדינה לא ממש מסייעת או מקדמת את התחום. ועכשיו, כשמשבר הקורונה מוחק עסקים - מכוני אומנויות הקרב, שבנויים על קהילה של אנשים שנוגעים זה בזה - חשופים במיוחד. ואולם, אף אחד מהממשלה לא יצר קשר עם ברט. "אף אחד לא באמת דיבר איתנו. בהתחלה גם העירייה לא דיברה איתנו. לא משרד הספורט, לא הממשלה. כלום".
ערן בן 40 נשוי פלוס שלושה. גם אישתו עובדת במכון והצונאמי כבר שטף את המשפחה. "אנחנו נאלצים לעזוב את הדירה שלנו. יש לנו הרבה החזרתי הלוואות, המון הוצאות - ביטוח, ארנונה, שכר דירה, הוצאות הקמה, פרסנו תשלומים לאנשי מקצוע, קבלנים - המצב ממש מייאש. אין לנו מושג מה נעשה".
מה ערן היה רוצה שיקרה? "דבר ראשון שהייתי רוצה זה שהמדינה תיתן דמי אבטלה לעצמאיים. אני משלם אלפי שקלים של ביטוח לאומי ועכשיו לא רואה כלום מזה. דבר שני: כל תשלומי הארונה לא צריכים להידחות - הם פשוט לא צריכים לקרות. כי גם אם דוחים לי אותם - יהיה לי תשלום ענק בעתיד הקרוב. אני משלם 25 אלף שקל בחודש ארנונה. אני לא אוכל להתחיל מחדש עם חוב של 100 אלף שקל לפני שאפשר להתחיל משהו. אני בוודאות אפשוט רגל. דבר שלישי: המדינה צריכה לתת משהו לעצמאיים. לא הלוואה - זה רק עוד בור. אני איש שטח, אני איש לחימה, אני לא כלכלן - אבל אני יודע שצריך לפתור לי ולאחרים את אותן בעיות כי אם לא, פשוט לא נצא מזה. אין לי מה לעשות עם המכון, העובדים והקהילה".
כמו ברט, יש עוד עשרות אלפי אנשים שאחראים לספורט בישראל, אחד מהתחומים המופרטים ביותר במדינה. תחום בו המדינה כמעט ולא משקיעה באזרחיה. באירופה הספורט העממי והמקצועי יחטוף מכה נוראית מהקורונה אבל מועדוני הספורט - רובם בבעלות הקהילה ובסבסוד הרשויות המקומיות - ימשיכו להתקיים וימשיכו להיות בלב ליבם של קהילות. בישראל מכוני ספורט עשויים להיעלם.
"אני תמיד אומר לתלמידים שלי שבשעות קשות אנשים נמדדים" אומר ברט. "חשוב לי שהמדינה תימדד בשעה הזו. שלא ישאירו אותי לבד עכשיו מול הרשויות, הבנקים, שהסתכלו אחורה על מה שעשיתי. 15 שנה בניתי עסק משגשג. שילמתי מאות אלפים במיסים, הקמתי קהילה, שירתתי קהילה, העברתי שיעורים וחינכתי - גם נוער בסיכון, אמהות יחידניות, נערים על הספקטרום, ועכשיו אני בחרדה. מרגיש כאילו העתיד שלי בערפל מוחלט. אין לי איך לשלם את שכר הדירה שלי, אני מאוד מפחד מהיום שאחרי. אני מאוד מפחד כשיגיעו הטלפונים מהבנקים. החשש מהעתיד הוא המרכיב העיקרי בדיאטה היומיומית שלי. הייתי ממש רוצה שמישהו ידבר איתי. ירגיע אותי. יגיד לי שהכל בסדר. שיגידו לי 'לא נתן לך ליפול'".
