כך ישראל מפוררת את הפירמידה האולימפית

את התוצאות של התפיסה הזו אפשר היה לראות גם בסוף השבוע האחרון, בגראנד פרי 2020 בג'ודו שנערך בתל אביב. 39 ספורטאים ישראלים התחרו ב־14 מתוך 14 קטגוריות המשקל השונות. בסופו של דבר שלושה ג'ודוקאים ישראלים זכו במדלייה: פיטר פלצ'יק ואורי ששון זכו במדליית זהב וטל פליקר במדליית ארד – כולם בני 27+. בנשים לא היו זוכות ישראליות.

"יקפצו לבריכה בכיכר בגלל מדליה"

השינוי התפיסתי באופן התגמול התרחש בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אז דיברו בישראל בפעם הראשונה על בונוסים משמעותיים לספורטאים שיזכו סוף סוף במדליות אולימפיות. הבונוס שנזרק אז היה "כמו שעולה דירה" — סביב 150 אלף שקל — וזוכי המדליות יעל ארד ואורן סמדג'ה אכן התייחסו לבונוסים הללו כגורם משמעותי במוטיבציה שלהם ושל חבריהם לנבחרת האולימפית. ומאין הגיעה הנדיבות הזאת? אחד העסקנים שאישרו את הבונוס אמר כי "מדליה תגרום לאנשים לקפוץ לבריכה בכיכר מלכי ישראל". כלומר, המטרה היתה תועלת פוליטית.

אנשי המקצוע אמנם בירכו על הבונוסים לספורטאים המצליחים ביותר, אבל מאז אותה תקופה גם ניסו לשכנע פוליטיקאים ועסקני ספורט שאת הכסף הציבורי צריך להשקיע בעיקר בתשתיות ובהכנות, פחות בבונוסים ומלגות למספר מצומצם של ספורטאים, שחלקם נהנים גם מחסויות נדיבות של ספונסרים מסחריים. בינתיים מאמצי השכנוע האלה נכשלו, והתוצאה היא שקיימת שכבה דקה של 5—10 ספורטאים אולימפיים שמרוויחים שכר נאה ויכולים להקדיש את כל זמנם לאימונים. רבים אחרים, בעיקר צעירים, מתקשים להמשיך להתאמן ולפתח את יכולותיהם במקביל לעבודה למחייתם – והמצב הזה פוגע ביצירת העתודה הספורטיבית של ישראל, זו שעשויה היתה להניב הישגים בטווח קצת יותר רחוק.

שרת התרבות והספורט מירי רגב צילום: אורן אהרוני

הממשלה מעבירה מדי שנה תקציב של כ־25 מיליון שקל להכנות לקראת האולימפיאדה. כ־85% מהתמיכה הזו עוברים ישירות לספורטאים המצטיינים בצורת מלגות ובונוסים. חבר בסגל הזהב מקבל 8,500 שקל בחודש, בסגל הכסף מקבלים 6,000 שקל בחודש ובסגל הארד מקבלים 4,500 שקל בחודש. וזה לפני העברות כספים מאיגודי הספורט ומחסויות ולפני הבונוסים השמנים לאותם מעטים שיזכו במדליה: חצי מיליון שקל למדליית זהב, 400 אלף למדליית כסף ו־300 אלף שקל למדליית ארד.

כולם רוצים להשקיע במנצחים

הספורטאים הבודדים שבהם נתלית התקווה להצלת הכבוד הישראלי באלימפיאדה זוכים להשקעה גבוהה במיוחד. למשל, במתעמלת האמנותית לינוי אשרם, שזכתה במדליות רבות באליפויות עולם ואירופה, מושקעים 1‑1.2 מיליון שקל בשנה. סעיפי ההוצאה העיקריים הם 350 אלף שקל על מאמנות ומורות לבלט, 220 אלף שקל על שעות אולם, עוד כ־220 אלף שקל על טיסות לתחרויות ומחנות אימונים בחו"ל וכ־100 אלף שקל על כוריאוגרפיה. מתוך כל ההוצאות האלה, היחידה לספורט הישגי משלמת כמעט 700 אלף שקל בשנה, שכן אשרם היא חלק מסגל הזהב של הוועד האולימפי – אותה נבחרת מצומצמת של ספורטאים שזוכים להשקעה הגדולה ביותר.

חלק אחר מהסכום הזה מוענק לאשרם ישירות באמצעות מלגה של 8,500 שקל בחודש. נותנת החסות שלה היא חברת רב־בריח, בהסכם נדיר יחסית בספורט הישראלי, שכן החברה מלווה את אשרם כבר מ־2016, ארבע שנים לפני האולימפיאדה. מדובר בחסות מדורגת שהחלה ב־4,500 שקל לחודש וטיפסה ל־6,500 שקל, לא כולל בונוסים על הישגים. הסכם נוסף שמסייע לאשרם הוא זה של בנק הפועלים עם הוועד האולימפי. בסך הכל, ההכנסות של אשרם מחסויות, כולל בונוסים, יעמדו עד האולימפיאדה על 10‑11 אלף שקל בחודש. מאגודת הפועל ראשון לציון ומקרן הסולידריות של הוועד האולימפי הבינלאומי זוכה אשרם לתמיכה של 37.5 אלף שקל בשנה.

אין עוררין על כך שאשרם הרוויחה את הכסף הזה ביושר. היא הגיעה להצלחות בזירה העולמית, ואלה תרמו גם להכנסות, בצורת עלייה חדה במספר הילדות שעוסקות בהתעמלות אמנותית, כך שבאופן עקיף הסכומים הללו חוזרים לספורט. ההצלחות של אשרם ושל המתעמלים נטע ריבקין ואלכס שטילוב הגדילו את מספר הספורטאים הישראלים בתחום ב־70% בחמש השנים האחרונות. ההקצבות הממשלתיות לאיגודי הספורט תלויות במספר הספורטאים הרשומים בכל איגוד, מגיל ילדים ועד בוגרים, וכן בהצלחה של הענף. לכן, יש לאיגודים אינטרס ברור להגדיל את מספר הילדים הרשומים בחוגים ובאגודות, מצד אחד, ומצד שני, להשקיע בספורטאים מחוננים שעשויים לזכות בתארים ובפרסים בינלאומיים.

אלא שלמרות ההישגים שרשמו כמה ספורטאים ישראלים באולימפיאדות האחרונות, ישראל היא עדיין אחת המדינות המערביות הכי פחות מצליחות בהישגיה בספורט ביחס לגודלה ולעושרה. זה קורה בשל השקעות אסטרטגיות לא נכונות, החלטות פופוליסטיות וחוסר יכולת לקבל החלטות שמיטיבות עם הספורט.

כך, מנכ”ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג העריך בוועידת עסקים וספורט שהתקיימה באוגוסט כי המשלחת לאולימפיאדת טוקיו 2020 תביא שתי מדליות. בתגובה, שרת התרבות והספורט מירי רגב עלתה לבמה ועקצה אותו: “גילי, מה זה רק שתי מדליות במשחקים האולימפיים? אני אקצץ לכם תקציבים. צריך לפחות ארבע מדליות”. לוסטיג השיב ש“צריכים להיות ריאליים". ורגב ענתה: “אנחנו נהיה ריאליים ונביא את זה בעזרת השם... גילי יוצא בהנחה שנזכה בכמות מדליות נמוכה כדי שאחר כך נצא טוב”. אחר כך רגב הוסיפה: "פעלנו רבות לקידום הספורט ההישגי, בתוך כך הגדרנו ענפי־על מועדפים ותמרצנו אותם על פי הישגים. ככל שהענף הביא ליותר הישגים, כך הוא זכה ליותר תמרוץ ותמיכה מהמשרד. לא רק הענף, אלא גם הספורטאים עצמם ומאמניהם תומרצו בהיקף של יותר מ־12 מיליון שקל מדי שנה. זאת המצוינות שעליה אני מדברת. המדיניות שלי היתה ברורה: ככל שתביאו יותר הישגים — תזכו ליותר תמיכה. ככל שהענף יותר יוכיח את עצמו — כך הוא יותר יתוגמל". הבעיה היא שזו בדיוק התפיסה שמובילה להשקעות לא נכונות בספורט, שבסופו של דבר מביאות לכך שלא יושגו התוצאות שאליהן מכוונים הפוליטיקאים כמטרה הבלעדית: מדליות באולימפיאדה.

נשארים בבית

ספורט בריא הוא ספורט שמתבסס על פירמידה נרחבת של משתתפים. בישראל אין את זה. שיעור הספורטאים הרשומים הוא הנמוך ביותר מבין מדינות אירופה, והמדינה משקיעה סכומים מגוחכים באזרחים. ב־2018 ההשקעה בפעילות ספורטיבית בכל אזרח ישראלי הסתכמה ב־85 שקל. אם מנכים את הכסף שהגיע מהטוטו, זה בסך הכל כ־17 שקל בשנה בכל אזרח - השקעה נמוכה במיוחד בהשוואה לתרבות (כ־120 שקל) וחינוך (כ־6,550 שקל). התוצאה בהתאם: בסיס הפירמידה הספורטיבית קטן בהרבה ביחס למדינות מערביות. רק 1%‑1.5% מהאוכלוסייה בישראל עוסקים בספורט תחרותי. באוסטריה, למשל, מדובר ב־48%. זה אולי מקרה קיצון לכיוון ההפוך, אבל גם בהשוואה לצ'כיה, שם 14.2% עוסקים בספורט תחרותי, מצבה של ישראל רע.

היעדר ההשקעה בא לידי ביטוי למשל בדמי חבר במועדון ספורט, שבישראל גבוהים פי 7.5‑8.5 מאשר באירופה, שם הפעילות הספורטיבית מסובסדת בעיקרה על ידי הממשלה. זה מוביל לכך שמועדונים רואים את הילדים המשלמים על חוגים כנכס כלכלי, לריבוי חוגים פרטיים בענפים מבוקשים ורווחיים ולעיסוק מועט בספורט באזורים מעוטי יכולת כלכלית. כמו כן, בגלל העלויות הגבוהות של הענפים האולימפיים, 50% מהספורטאים הרשומים בהם פורשים בגיל 14 עד 15. מה־50% הנותרים, פורשים בגיל 18 עוד כ־70%. כך נותר רק ה"שפיץ" — מספר מועט של ספורטאים שיכולים להתחרות ברמה הגבוהה. אלו הספורטאים שבהם האיגודים משקיעים. אלא שבשביל להביא הישגים צריך השקעה בגיל צעיר — השקעה שהמדינה בקושי מסייעת בה אף שהיא הכי חשובה. במשרד הספורט יטענו מנגד כי בחמש השנים האחרונות היתה עלייה של 40% במספר הספורטאים הרשומים באגודות. הבעיה היא שרבים מאותם ספורטאים משלמים הרבה מאוד כסף מכיסם או מכיסי הוריהם כדי לעסוק בספורט.

גם הספורטאים המצליחים מבינים שהמצב לא תקין. "אני הצלחתי בעיקר בזכות זה שההורים שלי השקיעו בי הרבה כסף", מודה אורי ששון, הג'ודוקא שהביא מדליית ארד באולימפיאדת ריו 2016. "הם השקיעו בי כסף לאורך הילדות ומימנו מגורים בווינגייט, אימונים אישיים וכו'. אני הצלחתי בזכותם, ואז הגיע הכסף של המדינה. משקיעים כאן במי שהצליח, בזמן שיש הרבה ספורטאים עם פוטנציאל שלא מקבלים את ההשקעה שהם צריכים ולכן לא מצליחים. אנחנו מפספסים הרבה מאוד אלופים פוטנציאליים בגלל שאין השקעה של המדינה באלו שעדיין לא הצליחו".

כדי לרכז משאבים ולספק מעטפת מקצועית־רפואית־מדעית לספורטאים הישראלים הפחות בכירים, בוועד האולימפי בישראל החליטו לכנס את הספורטאים בענפים אינדיבידואליים לְנבחרות. "ספורטאים הם כמו יהלומים", מסביר לוסטיג. "אנחנו יכולים ללטש אותם, אבל רק קצת. אם חומר הגלם, שהוא תוצאה של אימון ברמת הצעירים, אינו ברמה הגבוהה, אז הליטוש לא בהכרח יעזור. הנבחרות עוזרות לספורטאים שלא הגיעו לשפיץ ולא מתוגמלים כמו הספורטאים הבכירים. ריכוז המשאבים עוזר כי אם בלאו הכי אנחנו משלמים על מתקן ועל מאמנים — אפשר להוסיף ספורטאים אחרים שיכולים ליהנות. אבל אחד המכשולים הגדולים בפני ספורטאים ישראלים זה שאין עתודה הישגית. וזה בהחלט זועק לשמים. ספורט בגילאים הצעירים הוא ספורט לעשירים. אלו שמגיעים אלינו נהנים בדרך כלל מתמיכה גדולה מהבית. אלו שלא, הם צריכים לקוות לזכות במשהו כדי לקבל כסף".

ד"ר גילי לוסטיג צילום: ראובן שוורץ

פערים כלכליים בתוך הנבחרות

וזה מוביל לבעיה נוספת: ההשקעה הרבה בחלק מהספורטאים יוצרת לעתים מצבים לא נעימים בתוך הנבחרות, שיכולים להשפיע גם על ההישגים. פסיכולוגים, רופאים ואנשי הצוות המקצועי בנבחרות האולימפיות הבחינו שכאשר חברי נבחרת הולכים לבילוי במסעדה בזמן מחנה אימונים או תחרות בינלאומית, קורה לא פעם שהבכירים והנתמכים ביניהם אוכלים ארוחה מלאה – בעוד האחרים אוכלים רק סלט.

במקרים אחרים הגיעו ספורטאים ישראלים למחנה אימונים חורפי במדינה צפונית בלי מעיל חם מספיק, או סבלו מבעיות שיניים מכיוון שלא יכלו לממן טיפולים. ישנם גם ספורטאים אולימפיים שעובדים כשליחים עד אמצע הלילה כדי לממן את המשך הפעילות. חלק מהספורטאים שלא מצליחים להגיע להישגים — ולתמיכה המיוחלת — פורשים. מצד שני, לפי אחד הסובבים את הנבחרת, "הכסף הגדול שמגיע לאדם אחד שממנו מצפים לזכות במדליה ולהציל את הענף יכול לדפוק לספורטאי את הראש. ראינו את זה כבר. היו לנו ספורטאים בבייג'ינג שהשקיעו בהם הרבה מאוד כסף וזה סובב להם את הראש. היום הם מאבטחים או קופאים".

הבעיות הללו מחריפות עוד יותר עם השקעה של נותני החסות בספורטאים שכבר זוכים לתמיכה מהמדינה. "צריך לגרום ליותר נותני חסות להשקיע בספורטאים שצריכים את הכסף שהם לא מקבלים מהמדינה", אמר גורם מטפל בספורטאים. "יש הרבה ספונסרים שמשקיעים הרבה כסף בחודש בספורטאים. צריך להפנות אותם לספורטאים שאין להם".

לפי נתונים שאסף "כלכליסט", הכסף שמגיע מהקהילה העסקית לספורט האולימפי בישראל דרך חסויות נאמד במקסימום 11 מיליון שקל לקמפיין אולימפי, שאורכו כארבע שנים. הכסף הזה מתחלק בין כ־30 ספורטאים. בין 4.5 ל־5 מיליון שקל מועברים לספורטאים דרך הוועד האולימפי, שמשמש מעין צינור לכספי חסויות לספורטאים. היתר הן חסויות אישיות שלא עוברות דרך הוועד. ההערכות הן שספורטאי בכיר יקבל בין 600 אלף שקל למיליון שקל לקמפיין מחסות משמעותית אחת. בכירים פחות יקבלו בין 450 ל־500 אלף שקל לקמפיין. וישנו גם הכסף מתוכנית הסולידריות האולימפית, בהיקף 4.67 מיליון שקל לקמפיין, שמגיע מחברות ענק כדוגמת נייקי וקוקה־קולה שנותנות חסות לוועד האולימפי הבינלאומי. בישראל אין מסורת של גיוס ספונסרים מהקהילה העסקית. התוכנית הקיימת התחילה לפני פחות מעשור, ומדובר בעיקר באגודות שמגייסות לעצמן תומכים פרטיים. ואם הכסף הזה מגיע אל הספורטאים, הוא מגיע בעיקר לבכירים, ממש כמו התמיכות הממשלתיות.

"אנחנו כן מנסים להעביר כספי ספונסרים לתמיכה בספורטאים", אומר לוסטיג. "בנק הפועלים, למשל, מעניק 10 מלגות לספורטאים אולימפיים ופאראלימפיים, 5,000 שקל כל אחת. גם הרבלייף מעניקה לספורטאים מלגות אישיות. כל נותן חסות שמגיע אלינו, אנחנו מנסים להצמיד אותו לספורטאי שצריך. כן, כולם רוצים לתת חסות לירדן ג'רבי אבל אנחנו מנסים לנתב את זה לחלוקה יותר הוגנת".

מעבר לסכומים שמושקעים או לא על ידי נותני חסות, הבעיה העיקרית היא שכ־85% מהסכומים מהתקציב הממשלתי לספורט האולימפי הולכים לספורטאים בכירים, שעה שבוועד האולימפי מתחננים כבר שנים לפיתוח עתודה הישגית. "ב־2012 הגשנו תוכנית של השקעה בעתודה הישגית", מספר לוסטיג. "מדובר ב־10‑12 מיליון שקל בשנה, שזה לא סכום גבוה במיוחד אבל שיכול להוביל להתפתחות דרמטית. אנחנו המדינה המערבית שמשקיעה הכי מעט כסף ציבורי בתשתיות ספורט. כוועד האולימפי אנחנו רק יכולים לצמצם את הפערים מאירופה על ידי השקעה בטופ — בספורטאים עצמם ובמעטפת שלהם — ואנחנו רוצים לעשות זאת גם עם העתודה שלהם". בכיר בספורט הישראלי מוסיף: "יש בעיה בתמיכה – צעירים בספורט האולימפי מתחרים בפחות תחרויות בינלאומיות מאשר חבריהם האירופים. האימונים בגיל הצעיר לא באותה רמה. בפריפריה אין לנו כמעט השתתפות במה שנקרא ספורט אולימפי כי הספורט הוא לעשירים. גם אין כמעט ספורטאים אולימפיים ערבים".

"צריך לחשוב לטווח ארוך"

לדברי ד"ר איציק בן מלך, אחד ממייסדי היחידה לספורט הישגי וכיום חבר בוועדות שעוסקות בהשקעות ציבוריות בספורט הישראלי, "צריך לחשוב לטווח הארוך. אסור שנישאר עם סגל צר שלא מאפשר לנו לגדול בגלל שהוא שואב את מרב ההכנסות. צריך ללמוד מקריטריונים של מדינות אחרות. צריך ש־%70—75% מתקציב משרד הספורט ילכו לתשתיות, לפעולות גדולות. צריך שיתוף פעולה נרחב עם רשויות מקומיות, שיבינו שהשקעה בספורט מחזירה את עצמה — וזה מוכח במחקרים — בהורדת פשע ברחובות, בבריאות, בשילוב חברתי של אנשים מעוטי יכולת. היום הספורט בארץ נשען בעיקר על תשלום גבוה של ההורים לחוגים ואגודות".

במסמך שהוכן עבור משרד הספורט כתב בן מלך כי התקציב הממשלתי לספורט פר תושב בישראל נמוך מאוד לעומת המקובל במערב. מנגד, מחישוב התמיכה הישירה והעקיפה הניתנת בישראל על ידי המדינה לספורטאים התחרותיים — מועמדים למשחקים האולימפיים והפאראלימפיים ולאליפויות עולם — עולה כי הם זוכים לתמיכה גדולה יותר מזו הניתנת לעמיתיהם ברוב מדינות אירופה. במקביל, התמיכה ממקורות פרטיים בספורטאי העילית ובמועדונים קטנה בישראל בהרבה לעומת אירופה, וגם תמיכת הרשויות המקומיות במועדוני הספורט בארץ נמוכה מזו שבמדינות אירופה וה־OECD. המסקנה של בן מלך במסמך היא שצריך לשנות את הדרך שבה משקיעים כסף ציבורי בספורט בישראל. "הרבה כסף שאמור להגיע לתשתיות מגיע לאינדיבדואלים, שבאמצעותם מקווים להציל את ישראל בטבלת המדליות".