"אנשים שינו גישה אסלאמופובית כי מוחמד סלאח לא פוליטי"

ב־2019 סלמה מוסא, דוקטורנטית למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד, בדקה אם משחקי כדורגל בעיראק באזורים שבהם שלט ארגון הטרור דאעש, יכולים לשפר את מערכת היחסים בין אנשים מדתות שונות במדינה שבעשורים האחרונים נקרעת לגזרים במלחמות אזרחים ודת.

מוסא רצתה לחקור האם קשר בין אנשים מדתות שונות במדינה יכול להתקיים בצורה חיובית על מגרש הכדורגל.

סלמה מוסא

מה שהיא גילתה ממחקר ב"ליגת שכונות" של קבוצות מוסלמיות, קבוצות נוצריות וקבוצות מעורבות, זה שהנוצרים ששיחקו עם מוסלמים באותה קבוצה היו בעלי סיכוי גבוה יותר להיות מיודדים עם מוסלמים אחרי שהניסוי הופסק. כשהקבוצה היתה מוצלחת, הם אף הראו רמת מוכנות גבוהה יותר לבקר חברי קבוצה באזורים מוסלמיים במוסול. השינוי ההתנהגותי הזה קרה אף שלא היו שינוי בדעות הפוליטיות או אפילו בדעות הקדומות שלהם.

מוסא גם בדקה ביחד עם החוקרים וויליאם מארבל ואלכסנדרה סיגל איך כדורגל יכול להשפיע לחיוב גם בעולם המערבי. מוסא והחוקרים ניתחו את ההשפעה של מוחמד סלאח, הכוכב המצרי של ליברפול. הם ניתחו 15 מיליון ציוצים של אוהדי כדורגל בבריטניה, ערכו סקר בקרב 8,060 אוהדי ליברפול בפייסבוק ובדקו 936 פשעי שנאה. המסקנה על ההשפעה של סלאח היתה משמעותית: מספר הפוסטים האנטי־מוסלמיים של אוהדי ליברפול ירד בחצי ביחס לאוהדי הקבוצות היריבות. ועוד יותר משמעותי: מספר פשעי השנאה צנח ב־18.9%. כן, סלאח הוריד את פשעי השנאה באזור ליברפול.

"אהיה גם מוסלמי"

בראיון ל”כלכליסט” מוסא מדברת על ממצאי המחקרים שלה ומה אפשר ללמוד מהם על המאבק נגד גזענות בכלל וגזענות במגרשים בפרט - נושא שאף פעם לא יורד מהכותרות.

"הבנתי שמשהו קורה עם סלאח ברגע ששמעתי את השיר ביציעים 'אם תכבוש עוד אחד עבורי, אהיה גם מוסלמי' (תרגום חופשי מאוד ל־If he scores another few, i'll be Muslim too). מבלי להכליל, לאוהדי הכדורגל באנגליה אין יותר מדי דעות קוסמפוליטיות - בטח לא על מוסלמים. אז כשראיתי וידיאו של השיר הזה, ידעתי שמשהו טוב קורה. זה הרבה יותר ממה שציפיתי". מוסא התקשתה להאמין עד כמה ההשפעה של סלאח היתה חיובית - עד כדי כך שבן בירד, אוהד נוטינגהאם פורסט שהגדיר את עצמו “אסלאמופוב” התאסלם בעצמו.

כוכב ליברפול השחקן מוחמד סלאח צילום: אי פי איי

"מה שמעניין מאוד בקשר לסלאח הוא זה שהוא מאוד מוחצן לגבי האסלאם שלו", אומרת מוסא. "למשל, פול פוגבה ומסוט אוזיל הם מוסלמים אבל לא בהכרח יודעים את זה. אצל סלאח אי אפשר לפספס את זה. הוא מצרי, שיער מתולתל, מתפלל כמו מוסלמי אחרי כל שער. אשתו הולכת עם חיג'אב. אי אפשר להגיד עליו שהוא לא מוסלמי. הוא מייצג את השבט או את הקבוצה שלו על ידי כך שהוא ממש נראה כמוהם ומתנהג כמוהם. הרבה פעמים אנשים 'מצדיקים' את הגזענות שלהם על ידי זה שהם אומרים על איזשהו שחקן מוסלמי או שחקן שחור שהם מכירים מהקבוצה שלהם שהוא לא מייצג את שאר הקבוצה או המוצא האתני שהם שונאים. מבחינתם הוא מצליח כל כך בגלל שהוא יוצא מן הכלל בגלל ההתנהגות שלו. ואצל סלאח אנחנו רואים שאי אפשר להגיד עליו שהוא לא מוסלמי או שהוא לא מייצג מוסלמים".

זה רק חלק מ'הסוד' של סלאח.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

"אז למה סלאח השפיע בצורה כל כך חיובית? כמה סיבות. קודם כל, הקשר שלו עם הקהל היה חיובי. אנחנו לא יודעים איך יגיבו אם הוא לא יהיה טוב, אם הוא יחמיץ פנדלים. דבר שני, כאמור, הוא נראה ומתנהג כמו השבט שסובל מדעות קדומות, ודבר שלישי, הוא לא עוסק כלל בפוליטיקה. הוא לא מדבר על אסלאמופוביה או גזענות. הוא רחוק מאוד מפוליטיקה. במחקר שעשינו על אוהדי ליברפול ראינו שהתגובות השליליות היחידות שקיבלנו על סלאח מאוהדי ליברפול היו מישראל. שם הרי הוא קיבל החלטה פוליטית כאשר החליט לא ללחוץ ידיים של שחקני מכבי תל אביב. כלומר, ברגע שהוא עשה משהו פוליטי, הוא קיבל תגובות שליליות".

אז בעצם אם לברון ג'יימס רוצה להוריד גזענות הוא צריך לשתוק ולכדרר?

"לא, ממש לא. אנחנו לא בעמדה של להמליץ דבר כזה. ויש גם דרכים אחרות לקדם את המלחמה בגזענות. מוחמד עלי היה פוליטי מאוד. יש כאלו שיחדרו בבוטות את השריון הגזעני של הממסד, יש אנשים שנלחמים נגד הגזענות והמטרה שלהם היא לעשות את זה בפוליטיקה. אבל מה שבטוח זה שהשינוי ברמת השטח היה חיובי הרבה בזכות העובדה שסלאח לא היה פוליטי. יש דוגמאות לזה גם בשואו ביזנס. יש תוכנית מאוד פופולרית בבריטניה שנקראת ‘The Great British Bake-off’ ושם אחת המנצחות היתה אשה מוסלמית עם חיג'אב ומבחינת רבים היתה זו נורמליזציה של המוסלמים. יש תוכנית בארה"ב ‘Queer Eye’, שבה הומואים הולכים לשפץ ולשדרג בתים וחיים של אחרים, וגם כאן היה אלמנט של נורמליזציה חיובית. בספורט יש הרבה יותר פוליטיזציה של הסיטאוציה. אוזיל, למשל, נפגש עם רג'יפ ארדואן ואז תקף את ההתאחדות לכדורגל הגרמנית על גישה גזענות כלפיו. כאמור, הקשר של הספורטאי עם הקהל צריך להיות טוב בשביל שהכוכב יהיה מוצלח בהרגעת האקלים האסלאמופובי. כמו כן, הגזען לא ישנה את דעתו בגלל הכוכב אבל הוא יראה אותו כאנושי ואולי לא יביע התחושות הגזעניות שהוא חש".

זה נכון בליברפול וזה נכון בעיראק שאחרי דאעש?

"כן, אנחנו רואים שככל שיש קשר חיובי יותר על המגרש בקבוצות מעורבות - מוסלמים ונוצרים ביחד - אנחנו רואים שהדעות הפוליטיות של האנשים לא השתנו אבל הם עצמם, כאנשים, היו פתוחים יותר לביקורים ולחיים חברתיים עם אנשים מדת אחרת. כשאנחנו מדברים על סיטואציות אלימות כמו בעיראק או כמו בפשעי שנאה - אז שינוי התנהגותי שהוא לא בהכרח שינוי דעה גם טוב. אנחנו ניקח את זה".

אז מה רשויות הכדורגל צריכות לעשות?

"קודם כל, חייבים להשתיק את הגזענים במגרשי הכדורגל. גזענות זה עניין של נורמות. אם זה לא נורמלי להיות גזען בסביבה שלך, אתה לא תהיה גזען. וצריך לשנות את הנורמות ביציע. הקשר האנושי מתפתח באופן אורגני בלי התערבות מלאכותית, אבל כן צריך לייצר את הנורמות המאפשרות בניית קשר כזה. עכשיו, הקמפיינים של 'לא

לגזענות' הם לא משהו שצריך לוותר עליו, אבל דבר אנקדוטלי שצריך לעשות יותר זה להראות מאיפה השחקנים, ללמד על עולמם. למשל, כשמעלים היום את ההרכבים של קבוצה לקראת משחק בפרמיירליג, משבצים דגל קטן של המדינה שממנה השחקן מגיע - זה טוב. כמו כן, תמיד אומרים ש'כולם שווים על המגרש' וזה נכון, אבל זה לא אומר שכולם אותו דבר. צריך להדגיש את הרקעים הלאומיים והאתניים של השחקנים. זה נהדר, זה מלמד. אנחנו לא כולם אותו דבר וזה ברור - יש לנו רקע שונה ובואו לא נפחד להדגיש זאת. גם סרטי תעודה שמלמדים מה קורה מאחורי הקלעים מאנישים את השחקנים, מקרבים אותם לקהל שלהם. יורגן קלופ, מאמן ליברפול, אמר לאחרונה שבשעות האימונים שהוא קובע הוא מתחשב בזמני התפילות של סאדיו מאנה ומוחמד סלאח. הוא לא מתבייש להגיד שהם שונים וצריך להתאים את עצמו אליהם. השחקנים, אף שהם לא פוליטיים, לא חיים בוואקום. וככל שאתה יודע יותר עליהם, ככה יהיה יותר טוב".

כרגע מאוד קשה להילחם נגד גזענות כשמנהיגים עולמיים מתנהגים בצורה גזענית ובעצם תומכים, מחזקים ומעצימים גזענים. איך מתמודדים עם זה?

"זו נקודה טובה. אנחנו רואים הרבה תסכול בגלל שכרגע מאוד משתלם ליצור פחד אצל אנשים זה מזה. להלהיט רוחות גזעניות בעם שלך ולהיתפס כרודן. זה קורה בהרבה מדינות.אבל כחוקרת אני רק יכולה לראות איך קשר ישיר בין אנשים ברמת השטח מוריד את הגזענות ומאפשר לאנשים לחיות זה עם זה. המציאות משתנה בצעדים קטנים. מה שקשה עכשיו אולי יהיה נורמלי יותר בעתיד. ילדה בליברפול עם חיג'אב אמרה לי, 'עכשיו לא אומרים לי אה, הנה מוסלמית'. עכשיו הם אומרים לי 'כן, אשתו של סלאח הולכת כך גם'. זה משהו חיובי".