נקמה משולשת: המהפכה שמשנה את משחק הכדורסל

ליגת ה־ABA, אשר הוקמה ב־1967 כדי להתחרות עם ה־NBA, היתה הליגה הרצינית הראשונה שאימצה את קו השלוש כדי להבדיל אותה מליגת הכדורסל שבה שיחקו הכוכבים הגדולים כווילט צ'מברליין וביל ראסל. התוצאה היתה שה־ABA נהפכה עד מהרה לליגה בלי הגנות, עם שחקנים יותר אתלטיים, שמכדררים יותר וזורקים יותר לסל מאשר אלו ב־NBA.

ג'יימס הארדן. זריקה מחצי מרחק (לא מתחת לסל) שווה בממוצע פחות מ־0.85 נקודות, בעוד שזריקה מהשלוש שווה, בממוצע, בין 1.05 ל־1.2 נקודות. 1.2 נקודות או יותר זה גם מה שמקבלים מכל זריקה/ דאנק מתחת לסל צילום: USA TODAY Sports

כך, שחקנים שלא נחשבו לחזקים וגבוהים מספיק כדי לשרוד ב־NBA מצאו את עצמם ב־ABA. "זריקה משלוש היא הודאה בחולשה שלך", אמר אדי גוטליב, מוועדת החוקה של ה־NBA, ל"ספורטס אילוסטרייטד" ב־1967. "אם זריקה מרחוק שווה 3 נקודות, אז לעבור שני שחקנים ולקלוע על שחקן גבוה שווה 6 נקודות. נקודה נוספת על זריקה מרחוק זה לתת קרדיט לבינוניות".

כמה שנים לאחר שה־ABA התמזגה עם הליגה היריבה, ב־12 באוקטובר 1979, קלע כריס פורד מבוסטון סלטיקס את השלשה הראשונה בהיסטוריה של ה־NBA. זה היה משחק הבכורה של לארי בירד בליגה. דל קארי, אביו של סטף, נכנס לליגה ב־1986 כ"מתמחה" בזריקה מהשלוש (היו לו 1,245 ב־1,083 משחקים). אך חדירה לסל עדיין היתה הדרך הנכונה לשחק כדורסל יעיל וספקטקולרי. סיכם זאת היטב ג'וליוס ארווינג, ד"ר ג'יי, שתהה "למה לזרוק לשלוש כשאפשר להיכנס לסל ולהשיג 2 נקודות?".

עד כניסתה הנרחבת של הסטטיסטיקה המתקדמת ל־NBA, בעשור האחרון בעצם, שלשה היתה "רק" כלי, ולא משהו שכוכב כדורסל יכול להתבסס עליו. אבל קארי (1,917 שלשות ב־547 משחקים) שינה זאת. עד לפני שלוש שנים היה נחשב שחקן ממוצע עם חוזה קטן. כיום הוא אחד מעשרת הספורטאים העשירים בתבל ושותף גולף של ברק אובמה.  על השלשות שלו שרים בשירי היפ־הופ, וילדים ברחבי בעולם מתאמנים על זריקות כמו שלו. הכל בזכות שתי אליפויות ושני תוארי MVP שהגיעו בזכות אותה "זריקות קרקס" (שמלבד היותן שוות 50% יותר מזריקות אחרות, גם גורמות לשחקני הגנה להיצמד לשחקנים שנמצאים רחוק מהסל, ובכך פותחות את ההגנות ומשנות את פני המשחק לחלוטין).

באג 2000

אנשי הכדורסל די התעלמו מהשלשה ככלי נשק יעיל ביותר. ההפך, כאשר בוסטון סלטיקס בשנת 2000 זרקה משלוש בכמויות שלא נראו בעבר, אנשים התלוננו שסגנון המשחק הזה "הורס את הכדורסל". כשאנטואן ווקר, כוכב הקבוצה דאז שזרק יותר מ־600 שלשות באותה עונה (רק שני שחקנים בליגה זרקו יותר מ־500), נשאל מדוע הוא זורק כל כך הרבה שלשות, הוא ענה: "בגלל שאין קו לארבע" (בעונה שעברה כמעט 15 שחקנים זרקו 500 או יותר זריקות משלוש).

המהפכה שניסה להוביל ריק פיטינו ב־NBA לא הצליחה, בעיקר בגלל שלא התאים את עצמו להתנהלות הכוכבים בליגה. מהפכת המאניבול באמצע העשור הקודם שהתרחשה בבייסבול גרמה ליותר ויותר קבוצות ספורט בכלל ו־NBA בפרט למנות אנליסטים ואנשי מספרים בתפקידים בכירים, והם הגיעו למסקנה המאוד פשוטה: זריקה משלוש היא זריקה יעילה יותר מבחינת תפוקה מאחר שקליעה משלוש שווה 50% יותר מקליעה משתיים, ושחקן צריך לזרוק ב־33% הצלחה מהשלוש כדי להיות יעיל כמו שחקן שזורק 50% מהשתיים.

מי שהוביל את המהפכה הזו הוא מי שעבד בשנות ה־2000 המוקדמות בסלטיקס וכיום הוא הג'נרל מנג'ר של יוסטון רוקטס, דריל מורי.

יותר זריקות משלוש

בעונה שעברה יוסטון של מורי הפכה לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזרקה יותר משלוש מאשר מהשתיים במשך עונה שלמה, והם בקצב לעשות זאת גם העונה. זו מגמה שהולכת וגוברת בליגה כולה. יותר משליש מהזריקות בשנתיים האחרונות היו משלוש.

לפני העשור הנוכחי אף שחקן לא זרק יותר זריקות מהשלוש מאשר מהשתיים. רק ב־2006 קבוצה זרקה במשחק אחד יותר מ־50% מהזריקות שלה מהשלוש. ב־2009 שתי קבוצות עשו זאת בשבוע, וב־2012/13 רק שתי קבוצות זרקו יותר מעשר שלשות למשחק לאורך עונה. והעונה? לפי תחזית של זאק קראם מאתר The Ringer, ביותר מ־100 משחקים שתי הקבוצות יזרקו יותר מחצי מהזריקות שלהן מהשלוש (כחצי מהמשחקים יהיו של יוסטון). זו תהיה עלייה מ־75 משחקים בעונה שעברה ועלייה מפחות מ־50 ב־2016/17. ב־2015/16 היו פחות מעשרה משחקים שבהם 50% או יותר מהזריקות הגיעו מהשלוש. היום בליגה מעט מאוד קבוצות מעודדות זריקות מחצי מרחק, הזריקה הכי פחות יעילה בכדורסל, וההתקפה בנויה בעיקר מזריקה משלוש או מזריקה מחדירה לסל. הנתונים של האנליסט קירק גולסברי מסבירים מדוע זה כך: זריקה מחצי מרחק (לא מתחת לסל) שווה בממוצע פחות מ־0.85 נקודות, בעוד זריקה מהשלוש שווה בממוצע בין 1.05 ל־1.2 נקודות.

1.2 נקודות או יותר זה גם מה שמקבלים מכל זריקה/דאנק מתחת לסל. הנתונים הללו חד־משמעיים, ולכן אם ב־2001/02 חצי מ־30 מקומות הזריקה הכי נפוצים בליגה היו מחצי מרחק, כיום 30 מ־30 מקומות הזריקה הכי נפוצים הם מהשלוש או מהצבע.

דריל מורי. בעונת 2002-2001 חצי מ־30 מקומות הזריקה הכי נפוצים בליגה היו מחצי מרחק, כיום 30 מ־30 מקומות הזריקה הכי נפוצים הם מהשלוש או מהצבע

הסקייהוק החדש

העונה ג'יימס הארדן, כוכבה של יוסטון, ממש המציא מחדש את השלשה עם "הסטפ־בק", שלשה עם צעד וחצי אחורה, מה שמייצר לשחקן הזורק מספיק חלל וזמן כדי להתרומם ולקלוע אף שיש עליו שומר צמוד. את סוג הזריקה הזה הוא ניסה רק 13 פעמים בשלוש העונות הראשונות שלו ב־NBA. בשנתו הראשונה ביוסטון הוא ניסה אותה 33 פעמים. העונה יש לו יותר מ-200 זריקות בסטפ־בק והיא מכונה "הסקייהוק החדש" (הסקייהוק היתה זריקה ייחודית וכמעט בלתי ניתנת לעצירה של קרים עבדול ג'אבר).

הבא אחריו ברשימת השחקנים הוא לוקה דונצ'יץ', שהארדן קלע 100 + יותר סטפ־בקס ממנו. ודונצ'יץ', לשם השוואה, זרק יותר שלשות סטפ־בק מאשר רוב הקבוצות הליגה. הארדן הפך את הזריקה הזו לכל כך יעילה שהוא מייצר איתה 1.2 נקודות לזריקה בממוצע. לשם השוואה, זה יעיל יותר מההתקפה של גולדן סטייט ווריירס, ההתקפה היעילה ביותר בליגה שמשיגה 1.15 נקודות לזריקה.

לווריירס יש גם את השחקן שיצר את הריוווח בליגה על ידי זריקות מ"הלוגו" (קרוב למרכז המגרש) — סטף קרי (המגנים נצמדים אליו כשהוא רחוק מהסל מה שמייצר יותר ריווח במגרש). הווריירס, שמקבלים את הקרדיט כאלופה הראשונה של עידן השלשות והאנליטיקס, מגיעה לזריקות שלה משלוש דרך הנעת כדור רבה. הארדן מגיע לשלשות שלו בסגנון בידודים ומשחק שנראה כמו אחד על אחד בזמן שהשמונה האחרים על המגרש צופים בכדור בצדדי המגרש.

הסגנון השנוי במחלקות של הארדן עשוי להסביר מדוע לקח כל כך הרבה זמן לזריקות השלוש, ההגיונית כל כך מבחינה אנליטית, להפוך לחלק משמעותי כל כך במשחק: מאמנים ושחקנים סירבו לקבל את המתמטיקה בגלל ענייני אסתטיקה או עניינים עקרוניים כגון "החנונים הללו עם המספרים שלהם לא יגידו לנו מה יותר יעיל על המגרש".

מורי, שמונה ב־2007 לתפקיד שהוא נמצא בו כיום, אמר ל־The Ringer: "רוב האנשים חשבו שהתקדמנו יותר מדי מהר, אבל אני אומר שהתקדמנו יותר מדי לאט. בשביל לשחק את המשחק שלנו צריך שילוב של השחקנים נכונים והמאמן הנכון, ויש לנו את מייק ד'אנתוני, אחד מהאנשים הכי חדשניים בענף הכדורסל. ביחד אפשר היה לייצר התקפה נהדרת".

לפי מורי, ההתקדמות לא היתה מהירה גם מאחר שהשחקנים שנכנסו לליגה לא גדלו בעולם הכדורסל האנליטי שיש כיום. הם היו צריכים זמן להתרגל לגיאומטריה החדשה במגרש המרווח וללמוד איך משיגים אותה, אבל לפיו "עכשיו הם ממש אוהבים לשחק בקצב גבוה. הם אוהבים את הריווח, הם אוהבים את ההתקפי". כנראה שרק כך עושים מהפכות אנליטיות. השחקנים צריכים להבין את היעילות של המתמטיקה. צריכים להבין את מה שניתוח סטטיסטי מעניק למשחק שלהם. כמה הוא הופך אותו לכיף יותר עבורם ועבור הצופים. אחרי הכל, לא האנליסטים הם אלו שזורקים לסל - את המהפכה שלהם רק השחקנים יעשו.