איך השתלטו כוכבי העל על משרת המאמן

במחקר שנערך באוניברסיטת אורגון החוקר ג'יימס טארלו בדק איך ולמה שינוי בעמדת המאמן משפיעה על יכולת הקבוצה. הוא גילה שבין 1979 ל־2008 ב־62% ממקרי חילופי המאמנים, התוצאות של הקבוצה המחליפה השתנו לטובה עד סוף העונה. כמו כן טארלו בדק אילו סוגי מאמנים מצליחים להוביל לשינוי חיובי וגילה כי לא נמצא קשר בין הניסיון של מאמן לבין שינוי הקבוצה, אך נמצא קשר בין הקריירה הקודמת של המאמן להצלחתו. לפי ממצאיו, שחקני NBA לשעבר הצליחו יותר לייצר כימיה טובה עם מאמנים שלא היו בעברם שחקני NBA.

על פי בדיקה של ד"ר סרגוויי סאאברדה, שחקנים נוטים להקשיב יותר להוראות של מאמנים שהיו שחקנים מאחר שהם קרובים יותר לשחקנים בגילם, יודעים להניע אותם בצורה יעילה יותר, ולא צריכים להציג לשחקניהם "קבלות" מעולם הכדורסל. כולם יודעים מי הם ומה הם עשו.

דיוויד בלאט למד את השיעור הזה על בשרו. הוא התחיל ב"מינוס" כבוד עם השחקנים של קליבלנד קאבלירס, לא רק כי לא היה שחקן NBA, אלא כי לא הגיע מה־NBA לתפקיד המאמן. כתוצאה מכך בלאט נאלץ להתמודד עם זלזול מצד השחקנים. זה קרה באימונים וזה קרה גם במשחקים כאשר לברון ג’יימס, אפילו בגמר ה־NBA, נזף במאמן הישראלי במהלך משחקים על תרגילים שביקש שקליבלנד תעשה.

תיירי הנרי. האם הוא אובססיבי מספיק כדי להצליח כמאמן? צילום: אי פי איי

עניין של כבוד

זה קרה וקורה גם בכדורגל. את רפא בניטס, למשל, כינו שחקני ריאל מדריד El 10 ("מספר 10"), שם כינוי אירוני ומזלזל למאמן שאף פעם לא שיחק ברמה הכי גבוהה אבל העיר לשחקני המועדון, הטובים בעולם, איך לעשות פעולות טכניות שהם מתמחים בהן. בניטס היה מנסה להסביר לכריסטיאנו רונלדו איך לבעוט בעיטות חופשיות, וללוקה מודריץ' אמר שהמסירה "עם הפאלש", מסירה סיבובית עם החלק החיצוני של כף הרגל שמודריץ' מתמחה בה, היא לא "דרך יעילה למסור את הכדור".

בניטס לא שרד יותר מחצי שנה בתפקיד מאמן ריאל מדריד. הכוכבים הגדולים פשוט לא כיבדו אותו. מי שהחליף אותו היה זינאדין זידאן, שלא הדריך את רונלדו איך לבעוט בעיטות חופשיות, אך התחרה נגדו באימונים (וניצח), ואת מודריץ' לא הגביל למספר מסירות פאלש במשחק אלא שיבח אותו עליהן. באופן טבעי השחקנים הטובים בעולם כיבדו את המאמן שלהם, שגם היה אחד מהשחקנים הטובים בעולם. זה הסתיים בשלוש אליפויות אירופה ואליפות ספרד אחת.

"מישהו עם הפרופיל של רפא בניטס לא יכול להצליח בריאל מדריד", הסביר פרדריק הרמל, שמסקר את הקבוצה עבור "האס" ו"ל'אקיפ" יותר מ־20 שנה. "צריך להיות שחקן לשעבר שמבין את השחקנים, ולא מנסה להרוויח נקודות לאגו שלו על חשבונם. צריך מישהו שהיה במקום שבו השחקנים שלו נמצאים כיום; לא עוד אחד כמו ז'וזה מוריניו, זה תמיד ייגמר רע. מוריניו גם לא התאים לריאל מדריד כי למרות מאזן טוב כמאמן, הוא פשוט לא היה בראש של השחקנים, הם השחקנים הכי טובים בעולם, הם לא מתרשמים בקלות ממאמנים. יותר מזה, מאמנים כמו מוריניו בחיים לא יוכלו לדעת מה עובר בראש של שחקנים גדולים, בניגוד למאמנים כמו זידאן, דייגו סימאונה או פפ גווארדיולה".

בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת יותר ויותר מאמנים שלא היו שחקנים בולטים במיוחד או לא היו שחקנים בכלל נכנסו למשחק והצליחו בו ברמה מעוררת קנאה: ארסן ונגר, רפא בניטס, מרסלו ביאלסה, ז'וזה מוריניו, ז'רארד הוייה, קרלוס אלברטו פריירה ורבים אחרים הצליחו כמאמנים בחדרי הלבשה עם כוכבים גדולים - בזכות העובדה שהגיעו אליו עם הרבה מאוד ידע, יכולות תקשורת גבוהות ואומץ להטמיע טקטיקות ואסטרטגיות מהפכניות. כשז'וזה מוריניו נשאל למה שחקנים כושלים הופכים למאמנים טובים יותר, ענה "כי יש להם יותר זמן ללמוד". כשאריגו סאקי, אחד המאמנים החשובים ביותר להתפתחות הטקטית של המשחק, נשאל איך הוא מאמן אף שמעולם לא היה שחקן, ענה: "לא צריך להיות סוס כדי להיות ג'וקי (רוכב סוסים) טוב".

מימין: סטיבן ג'רארד, מונה למאמן גלזגו ריינג'רס; ופרנק למפארד, מונה לאימון דרבי קאונטי צילום: רויטרס, גטי אימג'ס

אולם נראה שבשנים האחרונות יש חזרה למסורת הישנה של מינוי שחקנים לשעבר למאמנים, אפילו אם אין להם הניסיון המתאים. פפ גווארדיולה היה סוג של חלוץ בתחום. דייגו סימאונה, אנטוניו קונטה, זינאדין זידאן — כולם הצליחו בצורה בלתי רגילה, בלי קשר לניסיון שלהם כמאמנים. ולאחרונה יש מגמה ברורה להעניק לשחקנים גדולים בלי שמץ של ניסיון באימון את המושכות בקבוצות ענק. פרנק למפארד מונה לאימון דרבי קאונטי, סטיבן ג'רארד מונה לתפקיד מאמן גלזגו ריינג'רס, ראיין גיגס קיבל את תפקיד מאמן וויילס וחברו למנצ'סטר יונייטד, פיל נוויל, קיבל את תפקיד מאמן נבחרת הנשים של אנגליה. בצרפת, תיירי הנרי קיבל את תפקיד מאמן מונאקו ופטריק וויירה (אף שאימן לפני כן בארה"ב) קיבל את תפקיד מאמן ניס.

חזרה לעתיד

בשנות השבעים והשמונים שחקנים ברמה הגבוהה ביותר היו מרוויחים בסביבות 30 אלף ליש"ט בשבוע. קווין קיגן, למשל, חתם בליברפול עבור חוזה ראשוני של 45 אלף ליש"ט בשבוע. רבים פשוט לא הרוויחו מספיק כדי להיות "מסודרים". בהרבה מובנים הם היו חייבים להמשיך בתוך הכדורגל כדי לא לאבד את השכר והמעמד שלהם. לעתים קרובות הם נכנסו לתפקיד בלי להבין אותו כלל. ב”Football Management”, ספרה של סו ברידג'ווטר, פרופסור ב־Warwick, בית ספר לעסקים בבריטניה, מספר מנג'ר שהיה שחקן לשעבר: "הגעתי לעבודה ביום הראשון, המזכירה הכניסה אותי למשרד עם טלפון ולא ידעתי איפה להתחיל. ידעתי על כדורגל, ידעתי לעשות דברים במגרש, אבל אף פעם לא עבדתי במשרד. אז פשוט ישבתי שם וחיכיתי שמשהו יקרה, אבל אף אחד לא נכנס, אז הרמתי טלפון לאמא שלי".

כיום כדורגלנים בכירים מרוויחים הרבה מאוד כסף. שחקן ממוצע בפרמיירליג מרוויח 50,817 ליש"ט בשבוע. הוא יכול להיות מסודר לכל החיים בזכות חוזה אחד. הליכה לאימון היא בחירה. כדי להיות מאמן צריך לעבור קורסים, לעשות השתלמויות, לעבור הליך משמעותי. בחירה שמקבלים אם ממש רוצים להמשיך בתוך עולם הכדורגל. כשארסן ונגר, מאמנו של הנרי בארסנל, נשאל אם הנרי יכול להיות מאמן טוב, הוא ענה: "יש לו כל האיכויות לכך. הוא אינטליגנט, יודע כדורגל, יש לו כישורים טובים לזה. אבל האם הוא רוצה להקריב את מה שהוא צריך להקריב בשביל זה? זו אובססיה שקופצת לך בראש יום ולילה. אתה מתעורר בשלוש בבוקר וחושב על הקבוצה, הרכבים, מערכים".

זה, כנראה, סוד ההצלחה של שחקנים שמצליחים כמאמנים. אהבה אדירה למשחק. כשפפ גווארדיולה, מאמן ברצלונה לשעבר, סיים את הקריירה שלו ככדורגלן, הוא יצא למסע שיחות עם אנשי כדורגל. בתקופה הקצרה שלו כשחקן במקסיקו הוא למד הכי הרבה על המשחק דווקא מחואן מנואל ליאו האלמוני, שאימן קבוצות מגיל 16. בכל מקרה, פפ הרגיש שהוא צריך להבין יותר את הגוונים והזוויות של המשחק, אף שהתאמן תחת יוהן קרויף, בובי רובסון, לואי ואן חאל, קרלו מאצונה ופאביו קאפלו - כולם מאמנים ברמה הגבוהה ביותר.

אז הוא יצא למסע פגישות עם מאמנים ברחבי העולם. עם מרסלו ביאלסה נפגש אחרי נסיעה של 309 ק"מ, והשניים שוחחו במשך 11 שעות שלמות על כדורגל. השיחה כללה עשרות חיפושים באינטרנט, דיונים מעמיקים על בחירת טקטיקות ושיטת אימון, ניתוחים של משחקי עבר ואפילו הדגמות של שמירה אישית. פפ וביאלסה חלקו את אותה אובססיה של ניתוח המשחק, הבנת המשחק ואהבת המשחק. כשיצא פפ מהווילה של ביאלסה, שאל אותו המאמן הארגנטינאי: "למה אתה, שמכיר כל כך טוב את כל השקרים והבעיות של עולם הכדורגל, רוצה לחזור לאמן? האם אתה עד כדי כך אוהב דם?". פפ לא חשב פעמים וענה: "אני צריך את הדם הזה".

הסיפור הזה על פפ גווארדיולה מלמד הרבה על מה הופך שחקן למאמן טוב. וזה לא קריירת משחק מפוארת, אלא הרצון ללמוד, האהבה למשחק, התשוקה ללמד את המשחק. האמונה שמאמן משנה שחקנים, משפר שחקנים, הופך אותם מאוסף של כישרונות לקבוצה מגובשת ומתקתקת.